נשימה בהמתנה

"רגע, לא הבנתי, עברת השתלת ריאות? ממש החליפו לך?" "כמה ריאות? אחת? שתיים? אבל לא רואים עלייך!" "רגע, מי שנתן לך את הריאות מת?" לפני שנים אובחנה אצלי מחלת ריאות כרונית, הגורמת להתרחבות בלתי הפיכה של הסימפונות. ידעתי כי בעתיד הרחוק אזדקק להשתלת ריאות, אך קיוויתי שאוכל להמשיך בחיי מבלי לעבור את הניתוח המורכב. בתקופה שבה כל נשימה וכל פעולה הפכו למאמץ עבורי, ההתחברות לחמצן באופן קבוע העמידה בפניי מראה: אני חולה במחלה קשה מאוד, וזקוקה למכשירים חיצוניים כדי לנשום. השתלת ריאות הייתה המוצא האחרון שלי, אבל לא היה לי קל להסכים למהלך כזה. לקראת ההשתלה שיניתי את דפוסי החשיבה שלי והגעתי לניתוח במצב הכי טוב שיכולתי להגיע אליו. גם לאחר הניתוח, ידעתי שרק אני יכולה להניע את גלגל ההתאוששות. ההמתנה הייתה מלחמה. ההחלמה הייתה התמודדות. הבנתי שהכאב והקושי הלכו איתי יד ביד, לא כאויבים, אלא כפרטנרים בתהליך הריפוי החלטתי להישיר מבט אל הפחדים הכי עמוקים שלי, ובפתיחות מלאה, לשתף בחוויותיי האישיות והיום-יומיות ובקשיים העומדים בפני מי שממתין להשתלת ריאות – הדילמות, רגעי הייאוש, ההתרגשות והתקווה. ובעיקר - איך מצליחים לתחזק מחשבה חיובית ברגעי חוסר ודאות, חולי ואובדן תוחלת. זהו סיפור שנוגע בכולם – באנשים בריאים ובחולים, בצוותי רפואה ומטפלים, ובכל מי שמתמודד עם משבר או שינוי, עם החיים עצמם. חגית צחור , ילידת 1970. מושתלת ריאות משנת 2021. אישה, רעיה, אימא, אחות, דודה, חברה, מעצבת גרפית, ספרנית, מורה, והרשימה עוד ארוכה. משתפת דברים של הלב ואופטימיסטית בנשמתה.