ג׳ילי מקמילן מאנגלית יעל אכמון

"וככה זה התחיל". רייצ'ל ג'נר עתידה ללמוד מהר שתי עובדות- כשבנך נעלם, אל תופיעי בתקשורת בשיער פרוע, עיניים אדומות מבכי וחוסר שינה, חתך מדמם במצח ולבושה כמו שלוכית . זה נראה רע בטלוויזיה ובכלל. הקהל מזדהה עם אם מודאגת ומיוסרת אבל לא שנראית כמו מטאטא. השני- בהצהרה בשידור חי (אולי האחראי להעלמות הבן צופה?) תיצמדי לטקסט של אנשי משטרה מנוסים ואל תפלטי 'אני אצוד אתכם בעצמי ואתם תשלמו גם אם זה יקח לי כל החיים'. את לא ליאם ניסן ב'חטופה'. וזה התחיל כשהניחה לבנה בן השמונה, בנדיקט (בן) שטייל עמה ביער לרוץ קדימה והוא נעלם. חייה של רייצ'ל הגרושה ואם יחידנית נעצרו. הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה והמשטרה חוקרת במרץ. גרוע לא פחות היא ההוקעה בידי חלק מהציבור הרואה בה אם גרועה שנכשלה בהגנה על בנה. ציבור שיכול להיות נבזה ומרושע, כמה קל להאשים ולגנות בבלוג ובכלל. העיתונאים צרים על ביתה ולצידה עומדים אחותה הבכורה ניקי וג'ון, בעלה שעבר ואביו של בן. בתקופה המתוחה עם בכי, יאוש ולילות טרופי שינה רייצ'ל מגלה אמת שתטלטל את עולמה. פרקי הספר נעים לסירוגין (בגוף ראשון) בין רייצ'ל לבלש ג'יימס קלמו (ג'ים) החייב להיות מנותק רגשית ככל האפשר ולהתמקד בעבודה משטרתית, איסוף מודיעין, חקירת חשודים אפשריים וליקוט כל בדל מידע שיכול לסייע למציאת הילד. עליו להתמודד גם עם תקרית מביכה הקשורה לבלוג שפתח מי שמכנה עצמו (או עצמה) 'חמור_ עצל'. עם התקדמות החקירה יתבררו עובדות מפתיעות לגבי חלק מהמעורבים. משלב ראיונות ושיחות של ג'ים עם הפסיכולוגית המשטרתית, אתרי אינטרנט הדנים בנושא בכלל עם סטטיסטיקות ונתונים. סיפור בלשי לא רע המערב רגשות ולעתים מפורט מדי. מותחן מדהים ומהפנט? לא בטוח. קישור לקטע המוזכר בסרט- https://www.youtube.com/watch?v=jZOywn1qArI