מירה מגן

מהנה ושנון. לבית המידות הירושלמי של חנה הנושקת לשמונים, שלושת בנותיה, נכדתה דנה בת השבע (בתה של ירדנה) והמטפלת יוהנה המתקשה בעברית ('פס וחלילה') וזקוקה לכסף למשפחתה ברומניה- מגיע רפי המשורר המעוניין לשכור אצלן דירה. אבל ל'משורר' מזימה משלו בשליחות כריש הנדל"ן ברושי הגברתן המאיים הפוזל בעיניים חומדות לנכס, לעלות עליו בבולדוזרים ולבנות בשטח הגדול. להביא את המכה שתסדר אותו. יאללה יא ענתיקה, קחי בוכטה ועופי מכאן, כמה זמן נשאר לך? תלכי לבית אבות טוב, תחיי כמו מלכה. אבל עקשנית החנה הזו. לא תיתן את הבית שבעלה קנה לפני שמת לקקמייקות האלה. רפי אינו שש למטלת המעקב ואולי שכנוע אבל נתקע שלא ברצונו, ברושי מהלך עליו אימים והוא צריך את האחוזים מהמכירה למען אחותו ובנה החיים במצוקה. בנותיה של חנה מצליחות, קרייריסטיות ופנויות. ירדנה הבכורה היא הדומיננטית. גבוהה, יפה, בכירה בעולם המלונאות וכשחולפת בלובי מצועצע בחליפת עסקים ועקבי עשרה סנטימטר היא מסובבת ראשים. אבל היא כמו אחיותיה יודעות עמוק בלב שהרבה מחייהן זה פסאדה. עולמה עם משרתה הניהולית הוא בסופו של דבר קבוצות תיירים קולניות, ארוחות, חדרים מתוקתקים ומצעים שיש לכבס. אורחים ללילה הנעלמים בבוקר. סימונה הרופאה מתעסקת בחולי, מדדים, אנזימים, סוכר וצרות של מי שאולי ימותו מחר או עוד שבוע. יש לה עניין אישי משמעותי במטופל אחד. לעומת בנותיה חנה מרשה לעצמה להשתטות מדי פעם, לצבוע את שיערה, להשתכר בפאב בלי חשבון לאיש. עובדת על ביטוח לאומי. קיבינימט, אני עם רגל אחת בקבר אז למה לא? ככה אני רוצה ולא יפחידו אותי. המחברת חודרת בלי כחל וסרק לנבכי הנפש ומהות החיים. אנו נולדים עם חותמת פג תוקף כמו יוגורט. הילדים בבית ספר חסר ייחוד והוריהם בעבודה, שיירות נמלים עמלניות. נזדקן וילדינו יתקעו אותנו בבית אבות, כלוב מוזהב ואחריו הקבר. מה התכלית בכל זה. לכולנו מצפה אותו פינאלה. שמונים-תשעים שנה והבאסטה נסגרת. פסיק בזמן. רק ללכת בלי סבל כמו חלק ממטופלי סימונה. ותגליות משמחות שבעולם יש גם טוב ואנשים הגונים בצד הנוכלים, שמחה מתפרצת והתחלות חדשות. דנה צוהלת בחדווה 'יש יש כיתה ב' חמש, יאוש יאוש ב' שניים בית שימוש...' וגם הרצל החתול שמח. סגנונה השנון והנוקב של המחברת 'נו אז למדה מנהל עסקים ותמחור ושיווק ומיצוב...ובשביל מה? להציג גרף הכנסות תלול, להצטיין ולהביס מתחרים ובתכלס הכל צ'ק אין וצ'ק אאוט...;'האישה הזו (יוהנה) היא החייל הנאמן ביותר נגד הזיקנה וכל החולרות שהיא עתידה להביא עלי', פה ושם כבשאר ספריה זורקת בלי חשבון חרא ודרעק, שורות משירי ארץ ישראל - ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד ותכול המטפחת קורטוב של נחת, בצד שפות זרות כמו פקעלעך, אַפּ טוּ יוּ, אינַף איז אינַף ופיניטו לה קומדיה. יופי של ספר.

מה יש לנו? בית משותף הכי ישראלי, חתך טיפוסי. אופירה ופרימו, איריס ועודד, מגי החד הורית ובנה ניסו בן השבע הסובל מעודף משקל. סמדר ושירה הדתיות ומולן זוג הרופאים לוי. ולמעלה, בפנטהאוז עם המרפסת, אמנון עשת המתקרב לשבעים, משורר עבר ידוע שהעביר סדנאות כתיבה. אימץ את הכינוי 'נָבּוֹקוֹ' ומתגורר כעת עם כלבו. מול אופירה ופרימו נכנסת אאוט אוף דה בלו דיירת חדשה, יוּלה, בעצם יעל. סופרת ידועה למדי כבת שישים שבאה להתבודד, להתנתק, לקבל השראה לספרה הבא שהתחייבה להגיש עוד כמה חודשים. אחותם למחצה מאישה אחרת של תאומים שירשו את דירת סבתם הקשוחה שנטרה לחתנה וליולה בתו. 'מה שלא שלי לא שלי, לא היה קורה כלום אם היית מחכה שלוש-ארבע שנים לפני שהתנפלת על נקבה אחרת'. ולאנשים תמיד יש סיפור. מצליחים יותר או פחות, הפרנסה טובה או ככה-ככה. אופירה בעלת בוטיק ולפרימו מספרות מצליחות. מגי מפרנסת איכשהו את עצמה ובנה מעבודתה בבזק, לדבריה. סמדר (שהפציעה בספר קודם) היא המג'נונה שהתחרפנה לאחר שגילתה את אלוהים ובנותיה שיכנו אותה עם שירה, סטודנטית רווקה כבת שלושים המשגיחה עליה ומקווה שיגיע האביר על הסוס הלבן. משהו ביולה עם לבושה הבסיסי והיומיומי כל כך- מכנסי פשתן, חולצה לבנה פשוטה וסנדלים- משגע את אופירה המתוקתקת טיפ טופ ויודעת שלא תוכל להתחרות בפשטותה. מוכרת בגדי יוקרה ויודעת להתאים לקליינטית 'בלי רבע שיק שנראית כמו תפוח אדמה' בגדים שיהפכו אותה לאנג'לינה ג'ולי שתסובב ראשים. אין בספר עלילה ממש ליניארית בשונה מהקודמים של המחברת. היא מתמקדת בדמויות ובקשרים ביניהן, חושפת ללא רחמים את עברן, חולשות וחלומות, חודרת לנשמתן. סמדר עם הסניקרס הבלויים שאושפזה במוסד פסיכיאטרי ולא מצליחה להתנער מזכרונותיה לרפאל. יולה הנשואה ואם לבוגרים רואה בספר העתידי מה שיקפיץ אותה שוב לקדמת הבמה בלי לשער שמצפה לה גילוי שיטלטל את עולמה הבטוח. מגי האוהבת את בנה ותעשה הכל שלא יחסר דבר. אופירה היודעת עמוק בנפשה שהיא מוכרת עטיפות לפרימדונות שיכולות לזרוק מאות שקלים על גופייה להשקה מטופשת או יום הולדת שכולו דאווין. ניסו מתפלא על שמה של סמדר 'לא שם של זקנות' ועובר משבר פתאומי. נבוקו הנתפס כמנוכר חולם להוסיף מעלית לבניין. כדרכה מיטיבה המחברת להתבטא, מלהטטת ביד אמן בסגנון 'מהתעמלות לחוג דרמה, פסנתר, קונג-פו קונג- שמוּ'. בין עברית יפה וסלנג עסיסי. חטיאר, משוגעת עם קבלות ואיזה יום בן זונה לצד 'השעה שבע בערב על שלל קבועיה' ו'סייח מורעב שהרביץ דהרה מרהיבה ומפוארת וחדל'. משבצת מילות שירים של פעם ושפה זרה. אצו רצו גמדים, הסבון בכה מאד ואינף איז אינף. כיף לקרוא. איך היינו אומרים, יופי-טופי... (תמהני אם יולה היא בת דמותה של המחברת).

איזה יופי, איזו כתיבה מופתית. מיכאלה ורונה הן אחיות, אבל עולמות כל כך שונים שזה בלתי נתפס. מיכאלה המתוקתקת, היפה, מטופחת ומושלמת מדי. סדר יום מדוקדק וקבוע עם משפחתה, בעלה ערן וארבעת ילדיהם. בית ענק, מלתחה שופעת, פרקטיקה מצליחה כיועצת זוגית. בעלה מצליח גם הוא בתחום הפסיכיאטריה. רונה (המספרת), עולם הפוך. אנטיתזה טוטאלית. כבשה שחורה. בת 35 וצעירה בחמש שנים מאחותה. "נָמבֵּר טוּ" (במקור), אלכוהוליסטית בגמילה המתגורת בצל קורתה של מיכאלה ביחידה נפרדת. ללא זוגיות ומקצוע וחסרת כל, 'שלוכית' פרועת שיער, בגדיה בלויים וזוג סניקרס מרופטים יחיד. מוציאה איכשהו את מחייתה מבודקה ('פיצוצקייה' בלשונה) למכירת מסטיקים, במבה, ביסלי, סיגריות ועיתונים בתוספת קצבה דלה מביטוח לאומי. מאושרת במעט שיש לה. ילדים, השכלה, כסף ומעמד לא קונים אושר.'חתולת רחוב' עם חכמת חיים. אִמָן סמדר היתה מאושפזת שנים במעון ללוקים בנפשם. מאמינה אדוקה ומטורללת קמעה שבעלה התחפף לארצות הברית והיא מאמינה שישוב ובינתיים מבקר אותה בדמות ציפור. כשאין ברירה ועליה לעזוב את המקום היא משוכנת בחדרה הדל של רונה שבספק הלצה ספק רצינות אומרת שנוספו לה שני שותפים לחדר- אמא ואלוהים. מאוחר יותר יצטרף כלב. האחיות מוצאות עצמן נסחפות לקשרים הרסניים עם הגברים הלא נכונים. הקשר של רונה עם ילדי אחותה רופף למדי וקצת יותר משמעותי עם הבכור עידו שלעתים עוזר בבודקה, נער מתמרד שנכנס לו ג'וק לראש ומיכאלה מבקשת ממנו לאַפֵּס את השמגג כי לה הוא לא מקשיב ('הטראבל מייקרית של המשפחה לאילוף האחיין הסורר'). חייה המושלמים של מיכאלה אינם כאלה, כלל. כלפי חוץ מציגה פסאדה של שלמות והצלחה אך נוכחות רונה והאם בחייה, בנה הבעייתי והמשבר בזוגיות יוצרות בקיעים בשלמות. ערב אחד ולפני המשבר האמיתי היא מתפרקת רגשית ומוציאה לעיני אחותה את נשמתה בבכי מר וחסר שליטה. רגעים קטנים לכאורה אך בעלי עוצמה. רונה והאם בבית קפה אחרי שסמדר לא היתה באחד שלושים שנה ופשוט לא יודעת מה לעשות. כל קפה זה "צ'ינו" לא מובן ואיך אם בכלל לפנות למלצרית. אבודה ומכמירת לב. רונה פוסעת ברחוב יום אחד בסערת נפש אחרי עימות עם ערן, מגיעה לים ונכנסת אליו לבושה, הגלים והרוח מכים בה ועבורה זו מעין חוויה מטהרת ומזככת. ספר יפה על שבריריות החיים וחולשות אנוש. מעמד וכסף אינם מבטיחים אושר וחיים בלי רכוש שאינם בהכרח אומללים. סגנונה השונה של המחברת ניכּר. איכות ושנינות, שפה רהוטה ועשירה בה משולבים ביטויים כמו 'טרללה' ו'מתמזמז באאודי שלו עם אחרת כמו אחרון הערסים'. יש בכתיבה משהו ייחודי, אחר. קשה להניחו מהיד. "אבל אתה כמו רוב האנשים לא תבין איזה יתרון יש בלהיות גרגיר אבק, להיות נע ונד בעולם עם סניקרס בלויים וכתפיים שלא עלה עליהן עול....אתם עבדים נרצעים של בולשיט, יופי, כסף, מעמד וכל השיט הזה. תן לי מה שתיתן ולא אתחלף עם אחותי לרגע". "ספרי לסבתא".