לכתוב עליו זו מלאכה קשה, הוא כתב עשרות ספרים, זכה בפרס נובל לספרות, הרג במו ידיו עשרות אנשים בארבע יבשות בעשרות קרבות, בהם שתי מלחמות העולם, כיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה ובמשרות בכירות אחרות, מממציאי הטנק, ואף צייר מעל חמש מאות ציורים. עור של פילצ'רצי'ל ספג במהלך חייו עלבונות רבים וכשלונות חרוצים. הוא לא חשב שיישרוד זמן רב בממשלה (עמ' 36). פרק שלם בספר סוקר את כל כשלונותיו הרבים: 'לשחק רולטה עם ההיסטוריה' (פרק 15). הביקורות קטלו אותו שהוא "אינו כשיר למשרה שהוא נושא בה" (עמ' 40). כשלימדתי לשון בישיבה תיכונית, הבאתי כמה נואמים כדי ללמוד מהם את תורת הנאום, אחד מהם היה צ'רצ'יל בנאומו המפורסם 'דם יזע ודמעות', אולם, בתחילת דרכו כתבו עליו: "מר צ'רצ'יל ואומנות הנאום עדיין לא מסתדרים זה עם זה. חוששני שזה גם לא יקרה" (עמ' 85). מגיל קטן אביו דיבר איתו קשות. צריך לזכור שבעבר שיטות החינוך היו שונות מהיום, ונראה שאביו היה מהקפדנים אפילו בזמנו, למשל, פעם אמר לצ'רצ'יל הקטן: "טיפש צעיר", "אתה תהפוך לעוד שיממון חברתי, אחד ממאות הכישלונות שמוציאים בתי הספר הציבוריים, ותידרדר לקיום עלוב וחסר תועלת" (עמ' 44). אין לדון אדם שמגיע מתרבות שבה זה נהוג ולשפוט אותו במושגי ימינו, ובכל זאת – מהיכן שאבה תחנת הכֹח הגרעינית הזאת את כוחה, למרות הכל? את תחנת הכֹח הזו הספר מחפש, והוא סובב סביב האירועים הגדולים שלו, וגם הקטנים, עד לניסיון לעמוד על מכלול אישיותו, ממלחמות גדולות ועד לחיזורים אחרי אשתו. ישירות ובוטותצ'רצ'יל היה מבריק, והיו לו לא מעט אמירות שעקץ בהן את סביביו, ועוד יותר אמירות שלא אמר, אבל מייחסים לו. לא במקרה אדם כמותו מדביקים לו אמירות אלו. חלקן סקסיסטיות ומעוררות בנו היום תחושה לא נעימה, אבל אין לשפוט את האדם אלא על רקע תרבותו, וברור שגם לתרבותו היה צ'רצ'יל גס רוח. כמדומני שהציטוט המוכר מכולם היה כשבסי ברדוק אמרה לו: "וינסטון, אתה שיכור", השיב לה: "גבירתי, את מכוערת, ואני אהיה פיקח בבוקר" (עמ' 130). פעם הסב עם נזיר, וכשהגישה המלצרית יין חזק, הנזיר דחה את היין באומרו שמעדיף לנאוף ולא לשתות מהיין. "צ'רצ'יל קרא אליה: תחזרי, חמודה, לא ידעתי שאפשר לבחור" (עמ' 126). בדורו היה מקובל להתנסח בצורה גזענית, ואכן כתב לאשתו שהילדים עובדים "כמו שחורים", והתכוון לשבח אותם. לא נראה שהוא שינה מההעברה הבין־דורית שקיבל מאביו הרבה... אמר ש"אין לו כל עניין במריבות בין עמים צהובים", על המלחמה בין סין ליפן בשנות השלושים. אמר שקומוניזם הוא "צורה נוראית של מחלת מוסר ונפש", וש"אם מכירים בבולשביקים, אפשר כבר להתיר בחוק גם משכב זכר" (עמ' 136). כשגערו בו על כך ש"צריך לנשק את הדוד סם על שתי הלחיים", צ'רצ'יל אמר: "כן, אבל לא בתחת" (עמ' 222). כרוזוולט, נשיא ארה"ב, הושיב אותו ליד גברת אוגדן רייד, אמריקאית מוציאה לאור ותומכת בעצמאות הודו, היא שאלה את צ'רצ'יל: "מה אתה מתכוון לעשות עם ה־Indians המסכנים האלה?", צ'רצ'יל השיב: "לפני שנמשיך, בואי נבהיר דבר אחד. אנחנו מדברים על ה־Indians החומים בהודו, שהתרבו באורח שערורייתי תחת שלטון השפע הבריטי? או שאנחנו מדברים על ה־Indians האדומים באמריקה, שאם אני מבין נכון, כמעט נכחדו?" (עמ' 299). הבוטות הזאת הייתה גם בהתנהלותו, כשהתארח אצל נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, הספיק להציג עצמו עירום בפניו, באומרו: "לראש הממשלה הבריטי אין שום דבר להסתיר מפני הנשיא האמריקני" (עמ' 227). בקו זיגפריד, שהיה סמל להגנה על גרמניה, צ'רצ'יל סידר בשורה כעשרים גנרלים ועיתונאי אחד, ואמר: "זה אחד המבצעים הקשורים למלחמה הגדולה שאסור להנציח בדרכים גרפיות". "או־אז פתח את רוכסן המכנסיים והשתין על קו ההגנה של היטלר, וכך עשו עמיתיו. כפי שכתב מאוחר יותר אחד הגנרלים: "לעולם לא אשכח את החיוך הילדותי של שביעות רצון עמוקה שהתפשטה על פניו כשהוא השפיל את מבטו ברגע הקריטי". (עמ' 240). תורת הנאוםצ'רצ'יל נואם בגאונות עם משחקי מילים ולשון פשוטה ובהירה. בימינו ניתן לדמות זאת מבחינה רטורית לנאומי טרמפ (ראו מאמרה של אורלי קיים (2018): The Readability and Simplicity of Donald Trump's Language. Political Studies Review 16 (1), 73–88). צ'רצ'יל ניסח זאת כך: "הקהל מעדיף מילים קצרות, מוכרות ויומיומיות" (עמ' 91). נאמנות מפלגתיתבימינו, פוליטיקאי שעובר ממפלגה למפלגה, נחשב ללעג ולקלס, שהרי הוא חסר עמוד שדרה. צ'רצ'יל עבר מפלגות בלא היסוס, עבר וחזר, חזר ועבר. צ'רצ'יל ראה במפלגה רק כלי לקידום הרעיונות, ולא גולם שיש לסגוד לו ולהיות מחויב למסגרת עצמה (עמ' 50). בעיני זהו האיזון הנכון. לא ללכת עם המפלגה גם כשהיא בוגדת בבוחריה ועושה ההפך מהבטחות הבחירות שלה, במקרה כזה אסור להישאר נאמן למפלגה, אלא למצביעים ששלחו אותך. לכן, צ'רצ'יל ידע גם לדבר על עמוד שדרה ערכי, שכן הוא לא היה נאמן למסגרות אלא לאמת. כך, אמר על שר האוצר שחשב שאינו: "אני זוכר שכשהייתי ילד לקחו אותי לקרקס ברנום המפורסם, והיו בו כל מיני יצורים ומפלצות, אבל המוצג שהכי רציתי לראות היה זה שכונה "הפלא חסר עמוד השדרה". ההורים שלי חששו שהמראה יהיה מערער ומגעיל מדי לעיניי הצעירות, אז חיכיתי חמישים שנה, כדי לראות את הפלא חסר עמוד השדרה יושב על כס האוצר". (עמ' 131). הבנה של נפש האויב המנוצחבהקדמה לחיבורו על תולדות מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כתב שיש לנהוג "במלחמה — נחישות, בתבוסה — מרי, בניצחון — רוחב לב, בשלום — כוונה טובה". אמר ועשה – צ'רצ'יל חלק על לויד ג'ורג' ועל וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, כשראה את האיוולת הכללית בהסכם ורסאי. לדעתו, התנאים היו קשוחים מדי: "הסעיפים הכלכליים של החוזה היו זדוניים ומטופשים עד כדי כך שחוסר השחר שבהם היה נראה בעליל" (עמ' 151). אמנם היה אמיץ ביותר, אדם שסיכן את חייו פעמים רבות כל כך, ויחד עם זאת הוא הבין שגם כשידך על העליונה, אסור למעוך את יריבך מדי, כי כך לא נוכל להתמיד. חוזה שבאופן בוטה מדי לרעת צד אחד – לא יתמיד, ולבסוף המנצח המנצל יצא בהפסד. הכריכה מעולה, מעבירה היטב את נהתנותו של צ'רציל השיכור והמעשן מחד גיסא, ומאידך גיסא את גדלות אישיותו, קווי מתאר שאין דיוקם עיקר אלא הרושם שלהם. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.