סלע מאיר

מלחמת האמונות והדעותהספר מגיע מתפיסת העולם הליברלית והמודרנית ובא להיאבק בפוסטמודרניזם, שמנסה לחנך אותנו מחדש, החל מגיל היסודי ועד לחינוך הבוגר באקדמיות, ומה שקורה שם – מחלחל לציבור דרך כל דרכי ההשפעה שלהם. השפעה ביסודות של האנשים, תשפיע לאחר מכן שהם יהיו שופרותיך, אף בלא כוונה (עמ' 244–245). הספר עוסק בצד השני של האינקוויזיציה של דת התקינות הפוליטית. הצד האלים שלה תוקף כל אדם ששוגה בלשונו או אף נראה ככזה, שכביכול פוגע בזהויות כל שהן בחברה. הצד השני, הוא הצד שממילא מחוייב לקפוץ כמוצא שלל רב על כל חידוש של "עירנות" סביב דיכוי חדש שנמצא לזהות כל שהיא בחברה. תרבות הבריונות הממוסדת הזאת, להקת זאבים שתוקפת את חופש הביטוי, גורמת גם לאנשים ליברלים וטובים לצנזר את עצמם, חלילה כדי לא לעבור לינץ' בכיכר העיר בשל שגיאות לא נכונות, כי ברגע שיואשם בכך, לא יעזרו כל ההסברים, אין סובלנות לטעויות סביב זה, אין תשובה בעולם. ספר חשוב לכל מי שמעוניין שיהיו בעולמנו ידע, אמת, משמעות ומוסר. כשתי שליש ממנו עוסקים בתיאוריות עצמן, גם בלא ביקורת, כדי ללמוד טוב את העניין עצמו מתוכו. הספר אינו ימני או "שמרני", במובן הזה שהר־המורניק יוכל לקרוא ולחוש בנוחות. הוא נותן מקום לכל נטייה מינית, ומתייחס להכרה בנישואין של להט"ב כנצחון וכהישג. רוב הספר עוסק בלהכיר את התיאוריות השונות בעולם הפוסטמודרני, ופחות בהתקפה ובביקורת עליהם. העדפה מחקרית באקדמיה ובעולם התורהאני רואה איך אפילו בשיח הדתי רואים כמה העדפה יש לצטט אשה שכתבה מאמר הלכתי, או לקרוא מאמר שנכתב דווקא על ידי אשה. כנ"ל בתוך עולם ההלכה: מאמר שנכתב על ידי רב בצבע מסוים, ספרדי דווקא, או להפך. אפשר ללמד זכות בתוך העולם הדתי שבו יש עניין לרב ממקום מסוים שככל הנראה דבריו מתיישרים עם המנהג באותו המקום. אבל פה המקום להזכיר דבר שלמדתי ממו"ר הרב מלמד, כפי שכותב פעמים רבות בפניני הלכה, שאין הוכחה שמנהג הספרדים X רק כי מצאנו רב ספרדי שכותב ככה... לא פעם מוצאים שמדובר בדבר שאינו מנהג של עדה מסוימת, אלא פשוט רב ספרדי פירש ככה, ורב אחר פירש אחרת, ואין קשר לנוף מולדתם... מה שצריך, הן בהלכה ובתורה והן במחקר ובחכמה: לקרוא לקבל האמת ממי שאמרה, ולצטט את הראשון או את המעמיק יותר או הבהיר והברור יותר. תופעה זו כבר מעוגנת באקדמיה (עמ' 65): "הגישה המדאיגה הזו דורשת מחוקרים להעדיף לצטט נשים ובני מיעוטים — ולדחוק ציטוטים של גברים לבנים בני המערב...". כשבפועל באקדמיה או בעולם ההלכה לא הולכים לפי האמת, אלא מחפשים זהות מסוימת לכותב, שתהיה כותבת דווקא, שיהיה שחום וכיוצ"ב, אזי "השינויים האלה שוחקים בהתמדה את הפער בין אקדמיה לאקטיביזם. פעם מחקר או הוראה מנקודת מבט אידאולוגית מסוימת היו נחשבים לכישלון. המורה או החוקרת נדרשו להניח בצד את ההטיות והאמונות שלהן כדי להתייחס לנושא באובייקטיביות רבה ככל האפשר. אקדמאים נטו לעשות זאת כי הם ידעו שחוקרים אחרים יכולים להצביע — ויצביעו — על ראיות להטיה או להנמקה ממניעים זרים, ולסתור את המחקר בראיות ובטענות. מורים היו יכולים להעריך שחתירתם לאובייקטיביות צלחה אם תלמידיהם לא ידעו מהן עמדותיהם הפוליטיות או האידאולוגיות" (עמ' 66–67).הרבה ציניות בעמדה זו, שכן היא שוללת את האפשרות לשמוע את האמת ולומר אותה מן היסוד, לשיטה זו עלינו "לזנוח לעד את המחשבה שאפשר לייצר ידע נטול ערכים. הפוליטיקה שלנו מעצבת את הבנתנו את העולם, ובאופן אירוני, העמדת פנים של ניטרליות מפחיתה את תוקפם של מאמצינו" (עמ' 84–85. ראו שם עמ' 86 לגבי לימודי היסטוריה, ואת הציניות לגבי לימודי ההיסטוריה, כיוון שנכתבים על ידי המנצחים). כשאנו מחפשים רק את הצבע של הכותב, ומנסים לרומם אותו רק בגלל זה, הנפגעים העיקריים הם אלו שאנו מנסים להעצים. כשאנו אומרים שהאקדמיה היא "לבנה" ואשכנזית, אנו כביכול אומרים שההצלחה השכלית לא שייכת לספרדים. "אם נעניק את יסודות האובייקטיביות למערב, האם איננו חוזרים לסטריאוטיפים הישנים של ילידים רגשיים ולא רציונליים?" (עמ' 316, הע' 40). מוגבלות ובריאותלפני כשבועיים בקבוצה בפייסבוק של עורכי־לשון נשאלה השאלה, כיצד לקרוא לאדם שצריך להתנייד בכיסא גלגלים: נכה? אדם שסובל ממוגבלות? בעל מוגבלות? אדם עם מוגבלות? אדם שיש לו מוגבלות? וכן על זה הדרך. עורכים רבים הגיבו באופנים שונים, ורק עורכת אחת כתבה: הם היו מעדיפים שיקראו להם נכים... (כמובן, אי אפשר להכליל קבוצה גדולה ולומר מה הם היו מעדיפים כאחד. אבל הנחת היסוד שהיו מעדיפים לא להיקרא כך, אינה נכונה לגבי כולם). אנו מסתכלים על אדם שיש לו מגבלה מסוימת, פיזית לצורך העניין, וחושבים עליו שהיה שמח לתקן אותה אילו היה יכול, שהוא סובל מכך שאינו יכול להיות כשאר האנשים. הוא לא אשם בכך, זה לא משהו שהוא בחר. לפעמים רואים אדם שיש לו מגבלה שהוא מצליח לגבור עליה, כשאנו מחמיאים לו שהוא "מסתדר כמו "אדם רגיל"" זה משול לכך ש"ינסה מישהו להחמיא לגבר שחור באומרו "אתה האדם הכי פחות שחור שפגשתי", מזויף כמו לומר ליהודי, "אני אף פעם לא חושב עליך כיהודי", מגושם כמו לבקש להחמיא לאישה במילים "את לא מתנהגת כמו אישה"" (עמ' 187). ופה העניין. אולי לדעה זו אין עניין "לעזור", כי מי אנו שנחליט שזה פחות טוב ממישהו אחר? מכאן הדרך להתנגדות לטיפולים שיוכלו להועיל ולקדם אותם במדדים פיזיים של תנועה, תקשורת וכיוצ"ב במרחב קצר. אין להתבלבל – אין להעליב בגלל מוגבלות, אבל אם נחליט שאין בכך בעיה, לא יימצא לנצח פתרון, והם יישארו במצבם ללא טיפול או תרופה שיוציאו אותם ממצבם (לדידם ייתכן ואין כאן כל בעיה). לצורך הדוג', אני לא רואה טוב ממרחק, אני מרכיב משקפיים כי יש לי ראייה מוגבלת. כשאני מרכיב משקפיים, אני רואה היטב. אני שמח שהטכנולוגיה והעולם הגיעו למצב שבו אדם שלא רואה ממרחק יכול בעזרת דבר פשוט לראות טוב. לא רוצה שכל העולם יותאם אלי – כתב גדול בכל מקום, כל דבר יוקרא גם וכו' – אלא אני שמח להרכיב משקפיים ולהיות ככל אדם אחר ללא כל מגבלה. דברים שלא ניתן אחרת, שעדיין אין להם פתרון, יש לנסות לסייע ככל שאפשר לאנשים שיש להם מגבלה להצליח להרגיש כמה שיותר טוב, אבל זה נובע מתודעה שיש כאן איזה חסרון שאנו רוצים להשלים, ושאני מקווה שיום יבוא ושהרפואה תשלים. הכֹח לחפש יבוא רק אם נודה במצב הזה כבעיה שיש לחפש לה פתרון. אנו מחפשים להטיב לעולם, מחפשים פתרונות לקשיים, או שאנו מתלוננים. זה נכון לכל הלך הרוח הפוליטיקלי־קורקט, שמחפש את ההטרדה או את הביטויים אצל האחר שאינם PC: "להלך־הנפש הפרנואידי... אותו הלך־רוח המניח שגזענות נמצאת בכל מקום, תמיד, ורק מחכה להימצא — יש סיכוי קלוש בלבד לעזור לאלה שאימצו אותו או לשפר את בריאותם. האמונה המתמדת שאדם יופלה לרעה בעתיד או שהוא מופלה לרעה בהווה, והניסיון להבין כיצד זה קורה, כנראה אינם מועילים כלל. הם גם מובילים לידי ייאוש... אם נכשיר צעירים לאתר עלבון, עוינות ודעות קדומות בכל אינטראקציה, הם יזהו יותר עוינות בעולם ולא יצליחו לשגשג בו" (עמ' 146).זה נכון גם לגבי השמנה. השמנה היום היא גורם תמותה משמעותי, שפוגע בבריאות הציבור הרחב. אבל אי אפשר כל כך לדבר על זה, כי "צריך לאהוב את הגוף בכל גודל שהוא", ואסור כבר לומר שמישהו בהשמנת יתר, כי זה כבר לא PC. גם כשלא מתכוונים להעליב אלא לציין מצב בריאותי ומוגבלות בכושר הגופני. זאת העצמה שאין אחריה שום מענה אמיתי לבעיה. במצב התרבותי הנוכחי, לפעמים מרוב אמפתיה ורצון להעצמה, שוכחים שיש בעיה שלפעמים אפשר לפתור אותה. כמובן, עלינו להלחם בדעות קדומות ובאפליה של שמנים בעניינים שלא קשורים לכך, כגון במקומות עבודה וכיוצ"ב. עם זאת, עלינו לעזור להם להיות בריאים יותר, לפי מה שהרפואה בימינו יודעת, ועלינו להמשיך להנגיש מידע בריאותי לציבור הרחב על השמנת יתר, גם אם זה ממשיך להשאיר בתודעה שעדיף להיות במשקל תקין ולא במצב של השמנת יתר. שם הספרשם הספר מהותי ומדויק: תיאוריה חובקת כל, שהיא צינית, כלומר מתייחסת בספקנות רדיקלית ומהותית, בשונה מספקנות מדעית או ספקנות של ענווה אמיתית המכירה בערכה ובמקומה. הפוסטמודרנה היא הלץ במובן המקראי והתלמודי, שאין דרך לבקוע אל מוחו כי הוא כמגן המרוח בשמן. השלכות אלינוהספר לא עוסק רק באיזו תופעה שקיימת באקדמיה בלבד, אלא מתחיל שם, בעולם הרוח, ומראה כיצד זה בסוף פוגש אותנו בכל פניות שאנו פונים: בתקשורת, בתרבות, בעסקים ובכל קשר בחיינו. ספר חובה לכל לוחם במלחמת התרבות המתחוללת כיום בעולם. עליו להילמד בכל מסגרת אקדמית ומחקרית בארץ ובעולם. בסוף, הספר עוסק במכלול דת הפוסטמודרניות, על המיתולוגיה שלה, המצוות שלה וההלכות והמנהגים של מאמיניה. זה מגיע למחוזות אבסורדיים. גם כשאומרים במפורש א', ניתן בעזרת הכלים הפוסט מודרניים למצוא את השלילה, וכיצד באמת הוא התכוון לומר בכלל ב', למשל, מובא בהערות עניין משעשע, איך לוקחים הצגה שהמסר שלא הוא נגד ביריונות, ובעצם להתנגד לה כי היא מכילה ביריונות (עמ' 309–310, הע' 27). הספר לא מסתפק בניתוח יסודות הפוסטמודרניות, אלא גם תוהה וספקן כלפי מה שהם מציגים כנצחונות שלהם על דיכויים גזעניים ושליליים מההיסטוריה (עמ' 40–41). כריכהנראית כריכה של ספר קליל, הומוריסטית, מסגרת של "לוני טונס", ובחור שהעיניים שלו מסגירות שהוא ממדעי הדשא הירוק... על צווארו השיוך הסוציאלי שלו: משהו שמסגיר שייכות לחצי האי ה"נכון". לגמרי מטעה – הספר רציני וכתוב בשפה כמעט אקדמית, לא קליל אלא עם ציטוטים נרחבים, והעיניים האדומות, זה האופיום הנוכחי להמונים... * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

כמו בכל ספר שנוגע בענייני מדע ובריאות, אציין מיד: הספר נכתב בידי ד"ר ופסיכיאטרית מוסמכת ורצינית, כולו מגובה במחקרים רציניים, והספר מסכם ניסיון טיפולי של מעל עשרים שנה בנושאים אלו של המחברת. הספר נכתב מהניסיון האמריקאי, וברור שיש שוני בין המציאות החינוכית בישראל לבין אמריקה, ובכל זאת ניתן ללמוד גם על המצב בישראל הרבה, ולענ"ד הספר רלוונטי גם לישראל (ראו עמ' 393–394). אירוני מעט לפרסם סקירה על ספר כזה ברשת חברתית. אבל זה בחינת "וַיִּגְזֹ֤ל אֶֽת־הַחֲנִית֙ מִיַּ֣ד הַמִּצְרִ֔י וַיַּהַרְגֵ֖הוּ בַּחֲנִיתֽוֹ" (שמואל ב' כג, כא) קול רִנהיהיו הדברים לעילוי נשמת רִנה שנרב הי"ד, שלעילוי נשמתה אחד הפרויקטים נקרא 'זמן רִנה', הקורא לנו להתנתק מהמסכים ולהתחבר למשפחה, לחברים וללימוד תורה ולקריאה, ולשאר עשיית דברים טובים במציאות הממשית. FOMOכשנפל הוואטסאפ אתמול, כמה זמן לקח לך לשים לב? מה הרגשת בידיים, צורך לגשת למסך לבדוק – אולי חזר? צורך להתקשר למישהו או לשלוח בדרך אחרת? כמה שוני בין העידן שבו לשלוח מכתב לאדם היה יכול לקחת ימים או שבועות, תלוי במרחק, לבין הזמינות היום. טובות גדולות נוצרו מזה בעולם, אבל יש מחירים גם, וראוי להכירם, להיות מודעים אליהם, ואולי בכך לצמצמם. כדתי, שומר שבת, אני מכיר איך זה להתנתק לגמרי מהמציאות הוירטואלית: מהחדשות, מהפייסבוק ומהוואטסאפ וכיוצ"ב, ולהיות מסוגל להתרכז ללא כל הגבלה כמעט בקריאה או בשיחה. זו מתנה נפלאה, שמתוך יום השבת ניתן לחוש אותה במידת מה גם בימי החול, אם נכלכל את השימוש שלנו בצורה מושכלת. גמילה – "זה כמו לגמול מישהו מהירואין" (עמ' 89)הספר בעיקרו מציע תוכנית גמילה ממסכים ב-21 יום. חלקו השני והשלישי מופנים להיערכות לקראתה, מענה לשאלות ובעיות המתעוררות בעקבותיה ועידוד להמשך התמדה בה. חלקים אלו לא אסקור, הם מובאים בפירוט ובהרחבה, והם רוב הספר מבחינת העמודים (עמ' 173–393). הסקירה תתמקד ברעיונות בעיקר מהחלק הראשון, שמדבר על הבעיות מהעניין, וגם אם לא תרצו "ללכת על זה", לענ"ד צמצום יכול להועיל מאד ולקדם אותנו לחיים בריאים וטובים יותר לנו ולילדינו, ולקשר בינינו. הכרת הטובלא ניתן לדבר על טכנולוגיה מבלי לספר את הטובה הגדולה שהיא הועילה לעולם, כל כך הרבה דברים טובים נעשו, הנגשה של ידע לציבור הרחב, מיד ובכל מקום (יחד עם פסאבדו־מדע ושקרים, כנ"ל), ועוד הרבה דברים טובים, שלא אפרט כאן, אבל חשוב היה עבורי לציין זאת, וגם זה לא מודגש כראוי בספר, אך אלו הסיבות שבגללן הטכנולוגיה גם טובה ומועילה לעולם, ואסור להיפרד ממנה לגמרי. להוציא את הילד, בטח, את הילדפעמים רבות נשאלת שאלה: "כבוד הרב, לחבר שלי יש חברה, והוא, לא אני כמובן, מרגיש אליה רגשות, הוא רצה שאשאל אותך, אבל הוא מתבייש...", או "מה נענה לילד שלנו שישאל אותנו מה יחס שלנו לתופעה פלונית?", וכן על זה הדרך. תמיד סברתי שההרחקה – מה נענה לילדינו, היא באמת מיועדת למה נענה לעצמנו. כיוון שלעצמנו הדבר לא מבורר, גם לילדינו אין לנו מענה הולם. חינוך מתחיל בדוגמה אישית. לבוא ולחנך את הילד למשהו, כשאנו לא "שם" – זו צביעות, שסופה מפלה ונזק חינוכי. יש תחומים בהם באמת אין שייכות לילדים – לי יש אקדח, ואילו לבן שלי ולבת שלי – אין. מה לעשות, זו לא צביעות, כיוון שאני אשמח שלכל אחד מהילדים שלי יהיה אקדח בבוא העת שיגדל ויוכל להשתמש בו לשמור על חייו ועל חיי סביבתו. כנ"ל לגבי רישיון נהיגה וכיוצ"ב. לכן, כשמדובר בענייני עבודה, זמינות להתנדבות להצלת חיים וכיוצ"ב, באמת אי אפשר להשוות את השימוש שלי לשל הילדים. אבל מדובר בשימוש הפנאי. "נאה דורש – נאה מקיים... כמעט בלתי אפשרי לשלוט בזמן המסך של הילד אם זמן המסך של ההורים עצמם אינו מנוהל בצורה המניחה את הדעת... בזמן שאתם שקועים לגמרי במכשיר כלשהו אתם ערים פחות לסביבתכם... אני ממליצה לבדוק עם ילדיכם כיצד הם תופסים את השימוש שלכם. רבים מהילדים שאני פוגשת מתחילים לדמוע כאשר הנושא הזה עולה, משום שהם מרגישים שעליהם להיאבק על תשומת הלב של הוריהם..." (עמ' 345–346)."... ההשפעה החיובית על הדרך שבה מתקיימת אינטראקציה משפחתית בולטת הרבה יותר כאשר ההורים מודעים יותר לזמן המסך שלהם עצמם. אני רואה שינויים ניכרים בדינמיקה המשפחתית... כמו כן, אני בהחלט יכולה לראות תכונות דומות אצל משפחות שהשימוש שלהן במסכים הוא בעל אופי שמרני מלכתחילה" (עמ' 161). מסך רע: פורנו, אלימות ופייקבטכנולוגיות הללו יש דברים שמוסכם על רוב ההורים שהם רעים: פורנו, אלימות: הן אלימות פיזית במשחקים ובסרטים (ראו מחקרים בעמ' 108–110 על הקהות הרגשית והפגיעה הנפשית מכך) והן אלימות חברתית כגון חרמות או שיימינג, שהוא כרצח נפשי לכל דבר ועניין, ופייק־ניוז בענייני אקטואליה ומדע. חובה עלינו בכל אחד מהנושאים הנ"ל לחנך את עצמנו לכללים לרכישת מידע אמין ממקורות אמינים בלבד, וכן צריכה של דברים שאינם פוגעים בנפש שלנו ובתפיסת האהבה שלנו. ציפיתי שהספר יגע בעניינים אלו, אבל הספר כמעט לא נוגע בבעיות אלו, מבחינתו, אין הוא בא לדבר איתנו על המפורסם פרסום גדול, כי ההורים מודעים לבעיות אלו. הבעיה לדעת המחברת מתחילה בבעיות הפחות מדוברות, ולכן הספר עוסק בעיקר בבעיות אחרות, שאגע בהן מיד. מניעת טוב: פעילות גופנית ואינטראקציות חברתיותלכולנו ברור שהטכנולוגיה והעולם הוירטואלי גורר פגיעה נרחבת בלא מעט תחומים: האינטראקציות החברתיות נפגעות, אנשים כבר לא נפגשים ולא יודיעם לנהל כישורי שיחה, אלא הם לומדים כישורי שיח וירטואלי, שלא אחת שונה מהשיח הממשי בעולם, לרוב חסר מבע בקול, עם האינטונציה וכו', וחסר קשר עין. כמו כן, זה מעודד אורח חיים יושבני, כלומר, אורח חיים שאינו פעיל, על כל הבעיות הבריאותיות המגיעות מכך. זאת ועוד, ברור לכול שהמסכים הם האויב הגדול של הספרים והקריאה (ראו מחקרים על הנזק הלימודי והאורייני לילדים, עמ' 98–99; 146–148). "כאשר זמן המסך מסולק, הוא בדרך כלל מוחלף בדיוק באותן הפעילויות והאינטראקציות שהילדים זקוקים להן לצרכי התפתחות בריאה: הקשרים המשפחתיים מתהדקים, והילדים מתחילים להתעניין בעולם הטבעי שסביבם, שם גם מתרחשת בהמשך פעילות המשחקים שלהם" (עמ' 149). מה רע?אתן כאן כמה נקודות מעניינות, שחלקן לא היו מוכרות לי. 📺 לתומי חשבתי שצפייה ביוטיוב ובסרטים היא שלילית, אבל משחק אינטראקטיבי חינוכי הוא רק "טוב" (למעט הקטע עם המשקפיים... ראו התייחסות לקמן). הספר חידש לי שאכן זו תפיסה רווחת, אך שגויה (עמ' 37; ראו עוד בעמ' 96–97): "עובדה מפתיעה שחשוב להדגיש בנוגע ל-ESS [תסמונת המסך האלקטרוני, מ"ה] – הנדמית לכאורה כמנוגדת להיגיון הבריא – היא שזמן מסך אינטראקטיבי גרוע בהרבה מזה הפסיבי. משפחות רבות עמן אני עובדת מגבילות את זמן המסך הפסיבי (כגון צפייה בטלוויזיה) זה מכבר, אבל לא את זה האינטראקטיבי. זאת משום שאנו מקשרים צפייה פסיבית עם חוסר פעילות, אדישות ועצלות. למעשה, לעתים קרובות מעוּדדים הורים לאפשר לילדיהם זמן מסך אינטראקטיבי (בפרט כתחליף לזמן מסך פסיבי), בנימוק שסוג פעילות זה מעסיק לבטח את מוחו של הילד. ילדים הרי נאלצים לחשוב ולשאול שאלות במקום לצפות סתם, אז זה חייב להיות טוב יותר, הלא כן? אבל האינטראקציה עצמה היא אחד הגורמים העיקריים התורמים לעוררות יתר, לכן, במוקדם או במאוחר, כל תועלת אפשרית העלולה להיות פועל יוצא של פעילות אינטראקטיבית נרמסת למעשה על ידי תגובות דחק למיניהן. זאת ועוד, פעילות אינטראקטיבית מעסיקה את המשתמש עוד ועוד באפשורן של תחושת שליטה, בחירה וסיפוק מיידי. אך למרבה הצער, מאפיינים אלה הם שמפעילים מסלולי תגמול שונים, ולכן גם מובילים לשימוש ממושך, כפייתי ולעתים אף ממכר".📱 לפעמים נראה שהעיקר הוא הקריאה, ולא משנה האם זה מספר פיזי העשוי נייר או מקינדל וכיוצ"ב, גם פה התברר לי שאין הדברים שווים (עמ' 41): "... מדוע קריאת ספר לפני השינה היא מרגיעה, בעוד קריאה בקורא ספרים אלקטרוני גורמת להשפעה הפוכה? בשני המקרים אנו קוראים תוכן זהה, שיכול להיות, למשל, סיפור הרפתקאות או תיאור היסטורי כלשהו. אלא שהמדיום עצמו משפיע על כמות האנרגיה הנחוצה לעיבוד המידע ולמיזוגו, גורם אותו מכנים החוקרים עומס קוגניטיבי. הורים שואלים תכופות האם קוראים אלקטרוניים, כגון קינדל (Kindle) או נוּק (Nook), "נחשבים" מכשירים אינטראקטיביים. אחרי הכול, מכשירים אלה אינם מפיצים אור, הם משתמשים ב"דיו" אלקטרונית, ואמורים לקרוא בהם ממש כמו בספר נייר רגיל. אבל הם לא. מחקרים מצביעים על כך שהקריאה איטית יותר וההיזכרות וההבנה נפגמות בשימוש בקורא אלקטרוני, מה שרומז לכך שהמוח אינו מעבד את המידע בכזאת קלות. לעומת זאת, מן המחקר עולה שמשוֹב חוּשי המגיע מספר אמיתי מסייע לנו להכליל מידע: המשקל, המרקם והלחץ המורגש מהחזקת הספר; היסדקות שדרתו והפיכת הדפים; הצטברות הדפים שנקראו, המספקת תחושה לגבי ההתקדמות בסיפור – כל אלה מפחיתים את העומס הקוגניטיבי הנחוץ לקליטת המידע. לבסוף, על אף שמסכים בעלי דיו אלקטרונית אמנם מעייפים את העיניים פחות ממסכי LCD, הם עדיין מקשים על עיבוד חזותי וקוגניטיבי כיוון שהם מפוקסלים, מהבהבים בעת מעבר דפים ואינם מספקים קלט תלת-מימדי".⏰ כל אחד יודע שעם הפלאפון קשה יותר להרדם, ונתינת פלאפון ללא הגבלה לילדים, תגרום לכך שהם יישנו פחות, וכל יומם יפגע (עמ' 61–62): "כל תאורה, בין אם היא טבעית או מלאכותית, משדרת מידע למוח ומשפיעה על השעון הביולוגי ועל מחזורי השינה והערוּת של הגוף. כמו כן, היא משפיעה גם על המחזורים ההורמונליים, שחלים בהם שינויים יומִיים, חודשִיים ועונתיים... הפרשת המלטונין מופרעת כאשר המוח חשוף לתאורה מבהיקה בלתי טבעית של מסכים אלקטרוניים. בהיותו של המלטונין ההורמון האחראי על אותות השינה, הדבר מוביל לשיבושים בשעון הביולוגי. נוסף על כך, תאורת מסכים נוטה להיות עשירה בגוונים כחולים. אלה נחשבים למשבשים במיוחד, כיוון שאור כחול מחקה אור יום. רמות נמוכות של מלטונין קשורות למחלות כגון דיכאון וסרטן, וכן לשינויים בתפקוד ההורמונלי, לרבות בהורמוני הרבייה. חוץ משיבוש הפרשת המלטונין, תופעת ה"אור בלילה" (Light-at-Night) קשורה להפרעות הורמונליות אחרות, כגון רמה נמוכה של הורמון הגדילה. שינויים אלה בשעון הביולוגי ובייצור מלטונין אחראים גם לאיכות שינה ירודה; כך, הגוף אינו נכנס לשלבים העמוקים יותר של מעגל השינה בתכיפות הרצויה או למשך הזמן הנחוץ עבור הגוף. כמו כן, מחקרים מוכיחים גם שהחשיפה המוגזמת למסכים מעכבת את תהליך ההירדמות, מדכאת בשינה את שלב ה-REM (או "ריצודי עיניים מהירים" – לו אנו זקוקים למטרות "ניקוי הבית" כמו גם לגיבוש והטמעת הלמידה) ומונעת מטמפרטורת הגוף מלרדת לרמות התומכות בשינה עמוקה.בהיעדרה של שינה משקמת, המוח אינו מתפקד כראוי. השרירים מתכווצים, ואתם מרגישים עייפים ביום למחרת – אפילו אם סך זמן השינה היה מספק. כדי לפצות על כך, מפריש הגוף יותר הורמוני דחק כדי שתישארו ערים, ומנציח בכך את מעגל הקסמים. אפילו חשיפות קצרות למסכים אלקטרוניים (למשל, באורך חמש עשרה דקות בלבד) בסמוך לשינה יכולות לחולל שינויים שכאלה. על אף שגוני מסך כחולים חזקים בהרבה במונחי דיכוי המלטונין, הוכח שגורמים כגון תאורה אדומה ותצוגה מעומעמת בשעות הערב גם הם משבשים למדי...".את הבעיה הזו ניתן לצמצם בנקל, בהגדרות בפלאפון של הגבלת האור הכחול, 'מגן נוחות העיניים' ב'הגדרות' הפלאפון. את בעיית ניהול הזמן והפרודוקטיביות מכיר כל אחד, אתה רגע נכנס לפייסבוק רק להתעדכן, ועלול למצוא את עצמך עשרים דקות גולש ולא מבין איך הגעת לאן שהגעת ומה הקשר עכשיו? ניהול הזמן מתעוות ממש מול המסך וניסיונו באפליקציות לשמור אותך אצלו (עמ' 71–72). 🫂 לפעמים אדם יכול לחשוב שבכל זאת, אולי הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות מועילות, כי הנה, אנשים מוצאים שם הפוגה לבדידותם. אך מן המחקר עולה שההפך הוא הנכון, תרבות השקר של מיצג השווא של הדברים הטובים בלבד אצל האחרים, לאחר עריכת תמונות כך שיהיו מחמיאות בלבד, ומפגש עם בעלי הכשרונות הגדולים מכל הארץ או העולם בכל תחום, עלולים לגרום לדיכאון ולפגיעה חברתית... (ראו עוד בעמ' 72). כריכהבכריכה יש משפחה: אבא ואמא ושני ילדים, שיושבים יחד, שמחים ומחייכים. מראה לא שכיח במשפחות בזמן שהמסך נגיש... תענית דיגיטלית"רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קורבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו – ומתכפר לו. ועכשיו אשב בתענית מסַכּים ואמעט בכילוי זמני. יהי רצון מלפניך שיהא זמני כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני" (נוסח על פי תפילת תענית אישית, בהתאמה לספר)... * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

אנו בבעיה קשה, "איש אינו מוכן לדבר על הגמל שבחדר" (עמ' 16), ההתנהלות היא כאילו מדובר בגזירת גורל שאין מה לעשות לגביה, אבל צריך לזכור: "זה לא מן אללה, זה מן עבדאללה" (עמ' 140). אי־ההכרה בבעיה ועצימת העיניים גורמת למצב בשטח להיות "הדרום הפרוע" – הפקרות של שנים, שתוצאתה: כמויות נשק של צבא בידי אזרחים עויינים ועבריינים, השתלטות על קרקעות מדינה, גניבות חשמל ומים, סחר בסמים, טרור חקלאי וגביית פרוטקשן. מדובר בבעיה שלא משנה להיכן נפנה: כולם מתחמקים מלטפל בה, הן הרשות השופטת והן הרשות המבצעת. הטיפול ברשות המבצעת נעשה כאילו מדובר באזרחים רגילים, שרק פרטים מתוך הקבוצה עבריינים, אבל בבדואיסטן, כלל האזרחים לא משלמים ארנונה או מיסים. וכמו שנכתב בדו"ח גולדנברג (סע' 139): "היעדר אכיפה פוגע קשות באמון הציבור בשלטון, ומערער את הסדר החברתי". חברה שבה חלקים שלמים ממנה לא משתלמים מיסים ללא כל בעיה, יוצרת תחרות לא הוגנת, ואי־כדאיות לפיתוח. וזאת מבלי לדבר על הפרוטקשן המקובל. "בנגב אכן קיימת הרתעה, אלא שהיא מופעלת בכיוון ההפוך. מדינת ישראל מורתעת מהכנופיות הבדואיות" (עמ' 137), ואת זה יאשר כמעט כל מי שהתאמן בבסיסי הדרום בשנים האחרונות. ולמה אין ביצוע? הרשויות משתפות פעולה עם הלך הרוח, או לייתר דיוק: מכתיבות אותו. מדברות בעברית עם המדינה בשיח אחד, ובערבית בקול אחר (עמ' 186–189). בל נשכח שהרוח במערכת המשפט כזאת. בבית המשפט יכולים להורות על פינויים מהירים למאחזים בלתי־חוקיים ביו"ש, אבל לגבי מאחזים בלתי־חוקיים בבדואיסטן – צריך הכלה, המתנה, יחס שונה, ובקיצור: לא לעשות דבר (ראו פרק 2). גם צריך לזכור, כדי לאכוף שם, צריך כוחות גדולים לשמירה על חיי האוכפים... הספר מדבר על הבדואים בנגב, אבל רלוונטי לאוכלוסיות קרובות אליהן נוספות, והספר מעורר לחשוב על הדברים, וכדאי לחשוב גם על האוכלוסיות הנוספות העוינות. הנפגעים העיקריים הם הבדואים עצמם. מציאות של שחיתות, של גניבת כספי ציבור שנועדו לטיפול בתשתיות, היעדר חינוך ראוי בגלל מציאות חיים איומה, מתוך בחירה של מנהיגיהם. האדם הפרטי אמנם נהנה מכמה יתרונות של האנרכיה בבדואיסטן (יתרונות בעיני המתבונן, בעיקר למתבונן הזכר): נשיאת כמה נשים, אי־תשלום מיסים וכו', אבל כל מה שהמדינה מספקת, עובר בסוף לכסף של פשע, והמעגל של הפשע והעוני ממשיך ונהיה קשה יותר. היעדר אכיפה פוגעת בילדים שמתים מתאונות, ההתעלמות מהאלימות כלפי נשים ורציחות הנשים במגזר, שמהוות את רוב הרציחות של הנשים בישראל. תרבות שכוללת אלימות ורצח, וחוסר־פרודוקטיביות – שמאפיינת כל מי שמתפרנס מתקציבי "נשים חד־הוריות", שזה השם המכובס בתרבות הזאת, שבה להיות "גבר-גבר", זה להיות גבר שנשוי לכמה "חד־הוריות" כאלו, בתוספת קצת דמי פרוטקשן, להשלמת ההכנסה. אבל לא רק הם סובלים, גם כל אזרחי המדינה שצריכים להתחרות בהם ולפחד מהם. הספר מסודר ועובר אחרי הבעיות והטענות, ומפריך אותן אחת אחת, עם עובדות, תצלומי אוויר ומסמכים רלוונטיים. הספר כתוב בצורה די קלילה, כקריאה בעיתון. בפרק האחרון הוא פותח במבט אופטימי, שיש סיכוי ש"הנגב עוד יהיה פורח". לצערי, ללא שיתוף פעולה מלא של כלל האוכלוסייה, כולל מנהיגיה, ומעבר לנאמנות למדינה, זה לא יקרה. ולאור העויינות והזהות ה"לאומית" שלהם, לא ברור לי איך זה יקרה. הוא מציע מעבר לחינוך מתקדם ואיסוף הנשק, למרות שברור לכל שיש חוסר רצון לשתף פעולה מצד רובם המוחלט. לצערי, לאור הכתוב בספר עד הפרק האוטופי של הפתרונות, ילדי וילדיו של הכותב עוד יילחמו במלחמת הנגב הראשונה, כדי להחזיר לישראל את הנגב. *עדכון חשוב* הספר מדבר על מצב אקטואלי. לדעתי כדאי לקרוא בו בין אם אתה ימני ובין אם שמאלני. ימני, די ברור. אבל גם לאנשי השמאל כדאי לענ"ד: א. משום דע את ה"אויב" וטענותיו. חשוב להכיר את הדעות האחרות, כדי לדעת להתמודד איתן בצורה טובה. ב. ייתכן ויש שם דברים שתוכל לשלב אצלך, כי הם אמת, ואז הדעה שלך תהיה אמיתית יותר כיוון שהיא מכילה את האמת שנראית מהצדדים השונים. זאת התפיסה שלי, ולכן גם אני קורא ספרים שאינם הדעה הפוליטית שלי בדווקא. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

החירות לחשוב והפחדעולם שבו ביקורת אסורה, ויש חובה לקבל דעה מסוימת, יעמוד בקיפאון ולא ישתכלל, העוולות שבו לא יתוקנו. כשקבוצה מכתיבה את אמונותיה ועמדותיה, ומי שלא מיישר איתם קו, במקרה הטוב נשאר בצד, פרנסתו והשפעתו נפגעת, ובמקרה הרע מושלך למאבק מול המדינה ומערכות המשפט שלה – לא יוכל להצמיח לעולם תיקון. החובה שכל אדם יוכל לומר את אשר עלה בלימודו, בעיונו, בחפשו אחר האמת, והאמת תורה דרכה, והמומחים ידונו, וההמון יקשיב ויטה לאן שיטה, היא הכרח למען האמת והצדק, ולמען השתלמות העולם ושיכלולו. כשדעה מסוימת שולטת בכיפה, ואין אפשרות לערער עליה, וכל המערער עליה כמערער על שפיותו, ומיד זוכה לתיוג – "אתה פרימיטיבי", ובעצם הכרזה זו הוכרז המנצח בדיון, הדעות יושתקו. אבל ימשיכו להתקיים במחתרת, במטבחים, בסלון החברים, מפה לפה, כשיד לפה. "אני מפחד מתגובות עמיתיי, כי חלק מהם מפחדים להגיב. הם מצנזרים את עצמם מתוך חשש מהסטודנטים ומההנהלה. הם חוששים למשרתם. כולל אלה שיש להם קביעות. הם מפחדים שיושמו ללעג ולקלס בידי לוחמי הצדק החברתי והתקשורת. אם יגידו משהו שנוי במחלוקת – הוא יוצג בהבלטה כדי להגחיך וללעוג לכל פועלם האקדמי. ולא מדובר בימניים או בשמרנים, אלא בליברלים מן המניין. תגובות המטופלים שלי מפחידות אותי: הם חוששים שמא יבולע להם במקום העבודה. ואני מפחד מהעובדה שאפשר לכפות עליי רעיונות... ואני מפחד שהדברים שאני אומר עכשיו, ואולי כמה דברים שאני אומר בהרצאות, יביאו אותי בפני בית הדין לזכויות אדם ויישפטו כ"ביטויי שנאה". ואולי אני פרנואידי, ואולי גם אם הדברים שלי הם לא בלתי חוקיים – ואני חושש שיש סיכוי שזה מה שיהיו – זה יפריע לי ללמד כי אני מנסה לדבר על מה שנכון בעיניי. יש לנו חופש ביטוי כדי שנוכל לרדת לחקר האמת".(מתוך הרצאה, מובא בעמ' יב). במילים אלו פרץ לתודעה הציבורית פיטרסון, וזעק שהמלך עירום, היכן שחשב שכל היועצים מפארים את בגדי המלך. אושר ומשמעותכולנו רוצים אושר, יש לא מעט הוגים, הן בתרבות היהודית והן בתרבות הכללית העכשווית, שמדברים על החיוביות וטוב האדם ההולך אל אושרו, תיאור אוטופי ונעים. פיטרסון לא מנסה להשלות אותנו שאנו נרכב על חד־קרן אל המטמון תחת הקשת. הוגים כאלו יש רבים, שמספרים לנו שסוד האושר מונח תחת אפנו, ורק אם נושיט את היד וניגע בו, המציאות כולה תעטוף אותנו ברוך ובאהבה. אולי יש אנשים שהחיים מאירים להם פנים, אנשים שבורכו. אולם, הקיום האנושי שאני מכיר, מלא ייסורים וכאב, למוד סבל וקושי, רצוף רשע ומלחמות, עמוס שקרים ותככים, רחוק מן הצדק וחשוך מרוב עוולות, ובו, בתוכו, צריך למצוא משמעות ומטרה, ולא לספר לי שזה לא כמו שאני רואה וחווה. הדתיות ואנחנואחד הקשיים בעולם הדתי הוא דווקא המצוות, קיום מעשי של תורה סדורה, "סֵעֲפִ֥ים שָׂנֵ֑אתִי וְֽתוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי" (תהלים קיט, קיג, בפרפרזה, כמובן). פיטרסון ער לשינוי שמתחולל אצל מי שכבר כמה דורות רחוק מכללי הלכה מעשיים (עמ' 21): "במערב, התרחקנו מהתרבות הדתית ואפילו הלאומית, גם מתוך שאיפה להפחית את הסכנה של עימות בין קבוצות. אבל הדבר גורם לכך שאנחנו נופלים קורבן קל לייאוש הנובע מחוסר משמעות, וזאת בטח לא מציאה גדולה".פיטרסון לא רוצה להשאיר אותנו חסרי־אונים מול הסבל, ולא לשעבד אותנו חזרה לתוך חיים דתיים מלאים. פיטרסון מביא בחזרה, לתוך החופש שלנו, המתקדם, קצת סדר, מן הנקודות הטובות שיש בדתות ובמסגרות השמרניות (עמ' 24): "אנחנו זקוקים לכללים, מוסכמות, חוקים, ערכים – ברמת הפרט והחברה. אנו חיות להקה, בהמות משא. אנחנו חייבים לשאת עול כדי להצדיק את קיומנו האומלל. אנחנו זקוקים לשגרה ולמסורת. בעינינו, זהו סדר. הסדר יכול להיות מופרז, וזה לא טוב, אך כאוס עלול להטביע אותנו – וגם זה לא טוב. עלינו לפסוע במשעול הצר של דרך הישר".כפי שכתבתי בסקירת הספר 'להיות אדם' מאת פיטרסון (ניתן לראות בהאשתג לעיל), בספריו יש מקורות דתיים רבים, וגם לאדם היהודי הדתי יש מה לקבל ממנו, כיוון שלוקח אותם במבט פסיכולוגי מעמיק, ולאו דווקא כאמת דתית, יותר בכיוון של חכמה בגויים, שיש לקבל האמת – לאחר קריאה, מחשבה, עיבוד, שהייה והתאמה אישית – ממי שאמרשמרנות חדשה פיטרסון שמרן, אבל לא שמרן קפוא על שמריו, שמתעקש להיות בדיוק כמו שהיו פעם, אלא שמרן אמיתי: כזה הרואה את החכמה והערך במורשת הדורות הקודמים, ומנסה לא לאבד את הטוב שהעניקה האנושות בניסיון חייה הנרחב והארוך עד כה, לטובת רעיון שטרם נבדק דיו (עמ' 262): "זוהי התרבות שלכם: עץ אלון איתן ועתיק שעל אחד מענפיו אתם יושבים. אם הענף יישבר, אם תנסרוהו למשל, מצפה לכם דרך ארוכה עד שתנחתו בקול חבטה גדול על האדמה. אם אתם קוראים את הספר הזה סביר להניח שאתם נמנים עם בעלי זכויות היתר. אתם יודעים לקרוא. יש לכם זמן לקרוא. אתם שוכנים על ענף גבוה מאוד. דורות רבים נדרשו להציבכם שם. ראוי שתכירו תודה לתרבות שהעלתה אתכם עד הלום. אם אתם חפצים לשנות את העולם לרצונכם, טוב יהיה אם תסתמכו על טיעונים מוצקים. אם אתם מתכוונים להתעקש, כדאי שתדעו על מה להתעקש. טוב יהיה אם תחשבו על כל העניין לעומק, כי הנפילה תהיה כואבת. כדאי שתעשו מה שאחרים עושים, אלא אם יש לכם סיבה טובה מאוד לפעול אחרת. אם אתם הולכים בתלם ונתקעים בבוץ, לכל הפחות אתם יודעים שאנשים אחרים עברו בדרך לפניכם. כשאתם סוטים מן הדרך, בדרך כלל תיפגשו בחיות טרף ובשודדי דרכים".דברים רבים צריכים תיקון, מוסכם שאין להישאר כך סתם על הענף. אבל גם קשה ללמוד מאפס כל תחום די כדי להתמקצע בו ולתקנו באופן הראוי והנכון. לפעמים אנו מביטים בעוול ורוצים להחריב עד היסוד את כל הקשורים לעוול. פיטרסון מציע לנו את השיטה השמרנית, ומסרטט את אחד מיסודותיה: לסמוך על אחרים, לא סתם הגענו עד הלום, אמנם, עלינו לקבל את חכמת קודמנו תוך ביקורת זהירה ומדודה, יחד עם רצון לשנות את מה שאינו תואם או טוב דיו (עמ' 180): "אל לכם להתעלם מהקווים המנחים של תרבותכם. החיים קצרים ואין לכם מספיק זמן לגלות את כל הקודים הנכונים בעצמכם. תבונת העבר נקנתה בייסורים רבים, ולאבות אבותיכם היה משהו ללמד אתכם". כפי שכתבתי בסקירת הספר 'להיות אדם' (ניתן לראות בהאשתג לעיל), הכללים הללו הם עצות טובות, כיוונים להעשרת החיים, אין לראות בהם מצוות עשה ולא תעשה נוקשים, אלא כל אדם יקח את המתאים והראוי לו, ורק את מה שמעשיר את חייו. פיטרסון בעצמו מזהיר (עמ' 330): "היזהרו מפרשנות הנסמכת על סיבה אחת – והישמרו מהאנשים המטיפים לה". לסקירה מעמיקה של הכללים ועיון בהם, ראו: https://maorhl.wordpress.com/2022/10/03/12-כללים-לחיים-תרופת־נגד-לכאוס-מאת-גורד * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

כרונולוגית, ״חטוף״ הוא ספר החטופים הראשון שיצא. שרעבי כותב בגוף ראשון, והבחירה הזו היא לב הספר. אין כאן ניסיון לייצר מרחק ספרותי גדול, אין משחקי מבנה מורכבים ואין עטיפה סגנונית שמרככת את המציאות. דווקא הישירות הזו היא הכוח של הספר. הקורא לא צופה בסיפור מבחוץ, אלא נגרר לתוכו: אל הרעב, החושך, כאבי הגוף, כאבי הלב, הבדידות וההיאחזות באנשים אחרים בתוך מרחב שנבנה כדי למחוק תקווה. לפי התקציר הפומבי, הספר נוגע ב-491 ימי השבי, מהחטיפה מבארי ועד השיבה הביתה, ומדגיש לצד הכאב גם רעות, אופטימיות, אמונה ובחירה בחיים. הספר אינו הופך את ההישרדות למיתוס נוצץ. הוא לא אומר לקורא: הנה גיבור על. הוא אומר משהו קשה ועמוק יותר: הנה אדם. אדם רעב, פוחד, מתגעגע, נאחז, נשבר לפעמים, ובכל זאת ממשיך. יש בספר רגעים שבהם נדמה שהמילים כמעט לא מספיקות כדי להכיל את המציאות, אבל אולי זו בדיוק הנקודה. לפעמים - שדווקא הסגנון הנקי והישיר הוא הדרך היחידה לא לבגוד בסיפור. מבחינה ספרותית, ״חטוף״ פועל באזור שבין ממואר לעדות. הוא לא מבקש להיות רומן, אבל יש בו תנועה בין חושך לאור, בין בדידות לרעות, בין גוף שמוחזק בכוח לבין נפש שמנסה להישאר חופשית. הקריאה בו אינה “נוחה”, וגם לא אמורה להיות נוחה. זה ספר שמחייב את הקורא להאט, לשהות, ולשאול מה פירוש הדבר לחזור מן המקום שבו הזמן, המשפחה, הגוף והזהות נלקחו ממך בבת אחת. בעיניי, כוחו הגדול הוא בפשטות. לא פשטנות - פשטות. היכולת לומר דברים איומים בשפה שאינה מחפשת להרשים, אלא להעיד. משום כך, ״חטוף״ הוא לא רק ספר על השבי של אלי שרעבי. הוא ספר על מה שנשאר מאדם כשהכול נלקח ממנו - ועל מה שאולי אי אפשר לקחת.

קניתי את הספר מיד כשהוא יצא, ורק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו עד הסוף. בכל פעם קראתי עמוד או שניים, ולא יכולתי להמשיך. הידיעה שיש שם עוד אנשים שלנו שעוברים את מה שהוא מתאר, הידיעה שאלון עליו הוא כתב הרבה עוד שם, פשוט לא נתנה לי מנוח והתקשיתי לקרוא את הספר עם הידיעה הזו. אבל ידעתי שאקרא אותו. זהו ספר חובה בעיניי לכל ישראלי, יהודי ובעצם- לכל אדם. הספר מכיל את סיפור החטיפה של אלי ואת תקופת השבי, כמו גם את חייו מלפני ה7.10, שמובאים כזכרונות או כסיפורים שהוא מספר לחבריו לשבי. הוא בעיקר מכיל סיפור של הישרדות ותקווה. איך אלי לא איבד תקווה ופשוט היה עסוק בלשרוד, למענו ולמען אהוביו שחיכו לו. יש שם תיאורים אמיתיים, יומיומיים, על הקשר בין השובים לחטופים ובין החטופים לבין עצמם, וגם על על המצב הפיזי תברואתי בו היו. יש תיאורים רבים על השובים, כמו גם איך הם רואים אותנו הישראלים, מה הם חושבים עלינו, כמה בורות ושנאה ממלאת אותם. לא כולם שם "לוחמים" מבין שוביו ובספר מובאת תמונה אובייקטיבית למדי על השובים העזתים. זהו ספר עוצמתי, עצוב, מרגש וכואב שאי אפשר להניח מהיד וייחקק לעד בלבי. מילה טובה לעורכים ולצוות המקצועי- זו אינה "עלילה" אלא עדות, ובכל זאת העריכה של הספר, סדר הדברים והסיפורים- נערך בצורה מאוד טובה וקריאה. כל הכבוד לכל מי שידו בהוצאת הספר החשוב הזה. ומאחלת לאלי שרעבי לחיות חיים מלאים כפי שייחל, למצוא נחמה ואושר ומודה לו על התקווה שנתן שבספר הזה.🇮🇱🎗🙏

הספר מציג ללא כחל ושׂרק את המחיר של להיות בארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה, לעומת האפשרות להיות בגלות בהנהגת המדינות שכבר נמצאות בפסגת האנושות, ומוניטין שלהם יוצא בכל העולם. ההקשר ההיסטורי של המגילה ברור: "אירועי המגילה התרחשו ברגע היסטורי ודרמטי עבור עם ישראל — ניתן האות לשוב לארץ ישראל אחרי גלות בבל ולהקים אומה ועם על בסיס ערכי היהודים. כינון אומה אינו דבר הבא יש מאין: יש צורך בידיים עובדות ובמוחות חושבים כדי להקים את העם מאשפתות. יש צורך במנהיגים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. אך חלק גדול מאותם מנהיגים פוטנציאליים בוחרים להישאר בשושן" (עמ' 109), וכאז כן היום, "ליהודים ברחבי העולם יש אולי סיפור טוב — ממש כמו במגילה — אך המציאות תגיח מבעד לאריג הסיפור ותיגע ברוב המשפחות: בלייקווד, בברוקלין, באוקלהומה, בפאלו-אלטו, בפאריז ובסאו-פאולו. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה — אך היא בהחלט מתחרזת... מותר להם, אין כל ספק, אך המחיר צריך להיות נקוב והוא צריך להיות על השולחן: אין חלופה לזהות יהודית-ישראלית. מי שלא יחבור למדינה היהודית, יאבד בדורות הקרובים את יהדותו ואת ישראליותו, יתנתק מעם הנצח האחד והיחיד שעלה אי־פעם על בימת ההיסטוריה. ספינת העם תמשיך להפליג. הם לא יהיו על סיפונה" (עמ' 199–200). מיקוד גדול וחשוב לאורך הספר הוא ההעמדה של שני האירועים באותה העת: העליה לארץ מול הפעילות במגילה בפרס, בגלות. אפשר תמיד לבחור היכן אתה פועל, ושם יהיו פעולותיך. להטיב שם או כאן? לאן חיילי ילך? לאן תרומתי בגופי ובכשרוני? אם כל הספר היה בשביל רעיון גדול זה, משום כבודה של ארץ ישראל, דיינו, דיינו בפורים זה ובקריאה זו למגילה. הספר מעלה על נס את המבט הכלכלי על המגילה. וממשיך את הקו הפרשני של הרב ד"ר בנימין לאו, אם כי הולך לא צעד או שניים ממנו, כי אם הרחק יותר מתחום שבת. כשהספר יצא, בשנת 2016, לא רציתי לקרוא בספר: מה לי ולכלכלה עכשיו? נכון, יש הנחה במגילה, יש עשרת אלפים ככר כסף, אבל מה העניין של הכסף למגילה? זה הרגיש לי כאילו יש למישהו איזו אג'נדה ובכל דבר הוא יחפש אותו. כמו כל כותרת "X והיהודים". לאחר זמן, העמקתי יותר במושגים כלכליים, והבנתי שכלכלה אינה רק כסף ותנודות של עושר ועוני, אלא צרכים ומאמץ להשגתם. תרגום צד ג' של כמה אני מוכן להשקיע בשביל עניין מסוים. נכון, יש משתנים רבים שלא תמיד מאפשרים להכניס למשוואה את העניינים הללו, אבל בהחלט יש פה עניין רציני שיש לתת עליו את הדעת. וכמובן, יסוד ההזדמנות העיסקית: יש לפעול כאשר נקרית לפניך הזדמנות, זאת תמצית המגילה בעיניו, ורעיון כלכלי גדול (עמ' 84). יש בזכות מבט זה כמה חידושים בפשט המגילה, לדוג', ההשתחוויה להמן, שמשווית להשתחוויה ליוסף בזכות מעמדו הכלכלי (עמ' 87–88). מוארים גם כך עומק דברי חז"ל, לדוג', מדוע חז"ל ראו בכלי הזהב דווקא את כלי המקדש (עמ' 47). יחד עם זאת, התלבטתי מצעירותי: מי אלו שאינם רואים את גבורתו של מרדכי? את מסירות הנפש של אסתר? איך ייתכן שמרדכי רצוי רק לרוב אחיו ולא לכולם? ספר זה בא והניח בפני קריאה ביקורתית שרואה בעין רעה גם פסוקים שנאמרו בעיני כשבח למרדכי ולאסתר. דוג' לכיצד ניתן לקחת כל מנהיג ולבקר כל מעשה ומעשה שלו, ניתן לקחת מספר זה, שכולו ביקורת על מרדכי ואסתר. לענ"ד אין זו הכוונה, ואין הספר נכתב ממבט ציני וביקורתי עליהם כך. אני מעדיף את הקריאה הרגילה במגילה, העובדה שהיא נכנסה לקאנון התנ"כי, דברי חז"ל וכמעט כל המפרשים במהלך הדורות. ביקורת תמיד ניתן לומר, אבל לאסוף מכל הפרשנים רק את דברי הביקורת, וללקט מחז"ל ומהפרשנים רק את החלקים שמעוררים קושי, זה פשוט ליצור 'ספר הקטרוג השלם'. אולי דווקא בכך הספר יהודי להפליא – ככה יהודי יעשה ליהודי אחר בשבט לשונו וביקורתו. כל הקורא בספר מגיע למדרגת ברוך המן וכן להפך: "רבא חי בממלכת פרס, וביקש לראות אנשים משתכרים עד שלא יוכלו להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. והסיבה האמיתית: כי אין הבדל ביניהם. האחד ביקש להשמיד את היהודים בחרב. האחר, מרדכי, הוביל במעשיו לאבדן העם היהודי באמצעות ההתבוללות בפרס" (עמ' 179). מייקל לאורך הספר תוקף את אסתר ומרדכי ללא הרף, גם כשהם צמים וברור מפשט הפסוקים שהצום הוא לאלוהים – הוא קורא במקראות מחדש וטוען שהצום לא רציני ועלוב, מן השפה ולחוץ. הספר נפלא לאוהבי קונספיקציות, כי לפי הספר גם המגילה עצמה סרקסטית בציינה את אירועי המגילה. הערהנכתב בספר: "במצוות השכרות נמצא האדם עם עצמו, מפורק מהאני המועצם בו, מתרפק על אלהיו, או מתפרק לגורלו" (עמ' 14). הציטוט מהמבוא של הרב ד"ר בנימין לאו, אבל כיוון שמופיע בספר אעיר גם עליו (ייתכן שכתב בזה באריכות בספרו על המגילה, לא קראתי ואין כעת בהישג ידי לבדוק. אשמח לדעת על כך). לענ"ד להפך, הציור שמצוות השכרות עומדת לעצמה הוא ציור אנכרוניסטי ושגוי. ציור שמביט כאלכוהוליסטים כיום ומהם מעריך איך היו משתאות בעבר ואיך חז"ל הדריכו לקיים את המצווה. די בקריאה פשוטה כדי לראות שאין משתה במגילה שהוא של אדם בעצמו ללא דיבוק חברים. גם הדרכות חז"ל וסיפוריהם על המצווה תמיד כוללות הזמנת חברים וכו'. כריכהנראה משתה שנותן הרגשה פרסית, כשבין הפרצופים הישנים ניתן לראות פרצופים של יהודים די חדשים ששותים ונהנים בסעודתו של אותו מנהיג, ושותים במשתה הגויים במרכז העולם: ברני סנדרס, מרקס ועוד. ממש הדילמה המובאת בספר. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

אחת הסיבות לכך שהספר אנחנו, המשרתים. מעורר דיון. הוא בכך שנוגע בדיוק בנקודת המתח שבין אזרחות שווה לבין תחושת האחריות וההקרבה שחלקים מהציבור חווים על עצמם. אני טוען שהספר בעצם מעודד חלוקה חדשה בחברה הישראלית. לא ימין / שמאל, אלא: מי שנושא בנטל מול מי שלא. והבעיה, היא שזו חלוקה שיכולה להפוך מהר מאוד לתיוג חברתי. הוא יותר קרוב לקריאה להתעוררות חברתית מאשר ניתוח אקדמי מאוזן הספר מצליח להציף כאב אמיתי. אבל לא תמיד מצליח להכיל את כל המורכבות של מי שלא נמצא בתוך הסיפור שהוא מספר. גם אני ממשיך לעשות מילואים וחש שווה מול האחרים.🙏🏼🇮🇱

"הבעיה עם סוציאליזם היא שבסופו של דבר נגמר לך הכסף של אחרים"— מרגרט תאצ'ר "הספר הזה כולל... בחינה רציונלית ומפוכחת לצד הבנה שהכלכלה אינה ניתנת להִנדוס כרצוננו, שלכל דבר יש מחיר, ושהעובדה שאנחנו מקווים שצעד מסוים יגרום לתוצאה שאנחנו רוצים, לא אומרת שזה מה שיקרה בפועל.רוב הכשלים האלה קורים כשאנחנו מתיימרים לנהל את חייהם ואת כספם של אנשים אחרים, או להשתמש בכסף שלהם לצרכים שנראים לנו נאצלים. מעבר לבעיה המוסרית שיש בניסיון להיכנס לאנשים לארנק או לעסק, הדבר יוצר בעיה פרקטית: כשאיננו מנהלים את חיינו בעצמנו, הרבה יותר קל לנו לתעות אחר מקסמי שווא, כי את החשבון הרי לא אנחנו אלה שמשלמים. מכאן נובע שמו של הספר: "כסף של אחרים"" (עמ' 13).הספר עוסק בשלל סוגיות כלכליות, בבהירות ובקצרה. בתחילת הספר סקירת כמה עקרונות יסוד על רגל אחת (בשער הראשון), ולאחר מכן הספר סוקר את המצב הנוכחי והגישה הסוציאליסטית, תחילה מפיהם של בעלי הפלוגתא: פוליטיקאים, כלכלנים, פילוסופים ואנשי אקלים עכשוויים, ומפרק את טענותיהם ועונה עליהן. בספר עוסק גרשוני בגורם מספר אחת לעיכוב המסחר עם מדינת ישראל, באלו המזיקים בעניין זה יותר מתנועת החרם BDS: מכון התקנים הישראלי, והקשיים שהוא מערים על הייבוא לישראל, שיוצרים אבסורדים, שהיו משעשעים אלמלא היו פוגעים בכלכלה הישראלית. לאחר מכן נוגע בענייני החקלאות ובתפיסה של החקלאות כערך. גרשוני מראה את המחיר הכלכלי שמשלמים על כך. בספר הוא נוגע ברומנטיזציה של הקיבוצניק, כשבפועל מדובר בפועל מיובא מתאילנד. לאחרונה מחוגים מסוימים בציבור התורני לאומי יש שיח שמנסה להעמיק על החקלאות כערך, מתוך דברי מרן הרב קוק זצ"ל, אך הוא שיח שמנותק מקרקע המציאות, כיוון שאינו עוסק בצורך האמיתי של החקלאות, אלא ביחס אליו כאל מצווה דתית או ערך עליון עצמי, ולא ככלי, כמעט כלימוד תורה... (פרק 8). גרשוני גם מתייחס לחשש מפני הטכנולוגיה. ויכוח של אנשי האתמול שמנסים להפחיד אותנו כדי לשמור את האנושות בפעולות לא יעילות, דומה כניסיון לנסוע דווקא בכרכרות או ללכת ברגל, כשניתן לנסוע ברכבים ובתחבורה חדשה. כמו כן, גרשוני עוסק בשאלת האפלייה המתקנת, התיעדוף של אנשים מסוימים, כי הם קבוצת מיעוט, או כל סיבה אחרת. גרשוני מראה שזה לא רק שזה פוגע בחברה – הנחה פשוטה, שכן אם היו טובים ולא היו צריכים את האפליה הזו, היו מתקבלים בלעדיה... אלא זה גם פוגע בקבוצת המיעוט עצמה. כמו כן, הוא מראה שהמיתוס שנשים מרוויחות פחות מגבר ב-30% חוסר הבנה במקרה הטוב, ושקר מניפולטיבי במקרה הרע (פרק 19). גרשוני עוסק בשאלות הבריאות והביטוח, האם טוב שהממשלה תפקח ותחייב זאת או לא? (פרקים 15; 20). בספר הוא מציע לאפשר מכירת איברים, וכך להגדיל את שוק האיברים להצלה (פרק 23) זאת ועוד, גרשוני מראה כיצד ניתן להסתכל במבט מפוקח על תחזיות האימה בנוגע להתחממות הגלובלית, בשער האחרון גרשוני מצנן את החשש מהתחממות גלובלית הרת־אסון. סמכות ואחריות כרוכות יחדאחד מיסודות הבחירה החופשית, הן באדם הפרטי והן בכלל, הוא היסוד שנוגע לאחריות האדם ולפעילותו – אם אדם לא אחראי על משהו, לא ניתן לבוא אליו בטענות למה אירע מה שאירע, שכן לא היה הדבר בשליטתו כלל. אם אדם מקבל עליו אחריות, אבל בפועל הוא משולל סמכויות – אין הדבר אלא מחזה שווא ותעתוע, זריקת אחריות מאדם אחר – שאחראי באמת – על אותו האדם שלא קיבל את היכולת באמת לעשות דבר בנידון. בספר מראה גרשוני את הכלל היסודי הזה ביחס ל"ניהול מגבוה" של פקידים ממונים והחלטותיהם הכלכליות (עמ' 98): "בעוד בעל העסק סובל ישירות מכל החלטה שגויה שלו, הפוגעת בצרכנים, הרי הפקיד אינו סובל משום תוצאה של ההחלטה שלו. בלשון ימינו, ניתן לומר שלפקיד אין אחריותיות, accountability בלעז. הוא יכול לאיים בקנס, או בתביעה פלילית או מנהלתית, והתוצאה היחידה המתקבלת מבחינתו היא כיצד רואה אותו הממונה עליו וכיצד רואים אותו עמיתיו — ואת הממונה עצמו מעניין רק כיצד רואים אותו הממונה עליו ועמיתיו וכן הלאה, עד שאנחנו מגיעים לכותרת בעיתון. הכותרת בעיתון אינה מתחשבת במחירים ובעלויות; היא מציירת טובים מול רעים... והפרטים והמציאות לא ממש מעניינים אותה, ולכן גם לא את הפקיד. זה הרי לא הכסף שלו".סביבתנות רציונליתגרשוני מכנה את אנשי האקלים – 'דת', ומראה את הקורבנות אותם הם מבקשים מכולנו להקריב לדתם, בלא חשיבה רציונלית. ניתוח זה נובע מכך שנהיו דוֹגמות שאסור לחלוק עליהן, שאלות שאין לשאול, ודיונים ענייניים שהוצאו מחוץ לתחום. כך קורא לכל תחום כשהופעים כלים ואמצעים למטרות ולערכים (עמ' 243–244): "למיחזור יש היום מאפיינים של פולחן דתי. מאמינים נלהבים המשננים לילדים הקטנים את הסיסמאות, עם מעט מאוד ראיות או טיעונים הגיוניים. והמחיר שהדת הזאת משיתה על הציבור הוא נרחב בהרבה ועמוק בהרבה וכופייני בהרבה מהמחירים שפעילים חילונים מתלוננים עליהם בכל הנוגע ליהדות, וכך גם החדירה של תעמולת מיחזור לספרי הלימוד. חלק מהמיסים שלנו עוברים לתקצוב הדת החדשה ומאמיניה".התקינות הפוליטית – ולמה לא להחמיר תמיד?חלק מהקושי להתמודד עם תיקון המציאות נובע מהבחירה לא להכיר בבעיה. אם יש לאדם מחלה, לא יעזור לעצום עיניים, לא ללכת לבדיקה, וכך הוא לא יאובחן, וממילא לא יקרא חולה. לא פעם ראיתי צדיקים שמתאספים, ודנים בבעיות שאין אצלם אלא בזעיר אנפין, באופן קל וקלוש כל כך, ובכך משתיקים את מצפונם מלהתמודד עם חטאיהם האמיתיים. כך לפעמים צדיקים ששפתותיהם לא חודלים מלהגות בתורה, דנים על ביטול תורה מועט שבידם, ומתייחסים לכך כאל הבעיה המרכזית בעולם. כשמדינות העולם המתקדמות מנסות (שוב) לצמצם את הנזק הסביבתי שנוצר בעולם – הדבר מגוחך! כיוון שהבעיה נובעת בעיקר ממדינות אחרות, שאסור להזכיר בשמן. כך, כשמדינות קטנטנות, כמו ישראל, עוסקות בזיהום שהן יוצרות – בשעה שאם יעשו זאת או אף יחדלו מלהתקיים לגמרי – לא יעלה ולא יוריד כמעט כלל במדד הזיהום העולמי – בכך הן מגלות שאינן באות לפתור בעיה, אלא "לעשות משהו", וצלילים של קדושה (עמ' 268). יבוא הקורא וישאל? ומה בכך? וכי אין מה לשפר? וכי אין התקדמות? צדיק לא יכול לעבור מטוב מועט לטוב גדול? נראה כי שאלה זו אינה קיימת במציאות. אין החמרה שמגיעה בוואקום. תמיד לכל בחירה יש מחיר, ולו הזמן שעוסקים בה, הבחירה האחרת שלא נבחרה, אך לרוב יש מחירים נוספים, שלרוב אינם זניחים כלל וכלל. אותו מאמץ, זמן וכסף שיושקע בלשפר את האחוזים הקטנים במדינות שממילא אינן אחוז מהזיהום, יכול לפעול הרבה לשיפור אותן מדינות ולהטבתן (עמ' 271). פתרונות "מלמעלה"לא פעם עיסוק "מלמעלה", בלא להכיר את השטח ובלא אחריות, גורר בעיות נוספות. לפעמים מרוב חוקים ותקנות, מתעסקים בתקנות ובחוקים במקום להטיב בעולם ולייצר משהו באמת (עמ' 67). ממצב זה מפסידה החברה, שחלקים ממנה עובדים לשווא ולריק. האנשים הטובים והישרים לרוב נפגעים, כי רצונם להטיב מתמודד עם רצונם של העבריינים והנוכלים לרמות את המערכת, ו"לעשות כסף קל" בנסיבות אלו (עמ' 67). כנות – הטוב מבין העולמות האפשרייםהיה אפשר לחשוב שלגרשוני יש הצעה לעולם אוטופי, שאם רק ניתן לו לנהל את הכלכלה הוא יוביל אותנו אל המנוחה ואל הנחלה. אולם גרשוני מודה שאין הדבר כך (עמ' 68): "אינני טוען שתחת השוק החופשי הכול מושלם, חדי־קרן משחקים עם דובוני אכפת לי, כולם נאים ונחמדים זה לזה והכול חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. בני אדם הם בני אדם, הם פוגעים אחד בשני, הם נוקמים ונוטרים, הם יכולים להיות מגעילים, רעים ומושחתים, והם יכולים לגנוב ולשדוד ולחמוס ולעשוק בכל שיטה שהיא. אלא שהשאלה היא תמיד שאלה של ברירה".זאת ועוד, גרשוני יודע לתת מקום גם למקומות בהן הפעולות שנראות סוציאליסטיות מטיבות את המציאות (ראו עמ' 174). הערות שולייםאביא פה מספר דברים שהפריעו לי, אך אציין שאין ההערות עליהן פוגעות בתכני הספר, במסקנותיו או בהנאה שהייתה לי ממנו. גרשוני אוסף מערכה של טענות, ובחלקן היו לי הערות קלות, אכתוב חלק מהן שהרגשתי צורך גדול לכותבן. בעיית הצבת הגבולגרשוני מספר פעמים בספר מגחיך ביצוע רעיונות מסוימים בגלל שקו הגבול שנקבע להן יוצר אבסורדים, אדגיש שאין הוא מסתמך על טיעונים אלו כטיעונים מרכזיים, אבל הוא משתמש בהן בספר רבות. לדוג', כדי להראות את הבעייתיות במאבק במונופולים, מראה גרשוני את הקושי בהגדרת 'מונופול' (עמ' 112): "אין אף "שוק סגור" שבו המונופול הוא מונופול מוחלט. מצד אחד, כל עיסוק הוא מונופולין — תמיד השירות או המוצר שאני מציע הוא בעל מאפיינים ייחודיים שאין באף מוצר אחר; מצד שני, אף עיסוק אינו מונופולין — תמיד יהיו חלופות שניתן להשתמש בהן. נכון, נוכל אולי למצוא דוגמאות קיצון למונופולין "אמיתי" ומוחלט, כגון עיירה באמצע המדבר שבה רק לאדם אחד יש שליטה על המים. אבל אפילו במקרה הזה השליטה שלו תהיה מוגבלת — אנשים יוכלו למעט או להרבות במים למקלחות או לשטיפת רצפה, לשתות באופן מדוד, להכין אוכל בלי מים וכן הלאה".ואין זו הדוג' היחידה (ראו עמ' 92; 278 ועוד). טיעון זה יכול לשמש כמעט בכל דיון שבו נצרכת הגדרה, החל בקיום מצוות ובהגדרת המצווה, חלותה במרחבים השונים: הזמן, המקום ונפשות החייבות בו, וכלה בכל עיסוק שבאים להגדיר את הדברים. הפריע לי לראות טענות מעין אלו בספר. כשגרשוני מבאר כיצד פער השכר בין גברים לנשים משמש גם לטובת הנשים, בכך שהן מרוויחות את ייתרונות העבודה הקלה יותר, הפחות מסוכנת והגמישה יותר, ואילו הגבר בהפכן, בכך שבתא המשפחתי, לרוב, מורכב מגבר ומאישה, ואז זוכה בכסף מהבעל ובנוחות העבודה שלה. הטיעון הזה עצמו פוגע במשפחות שמורכבות בתמהיל שונה מגדרית, ולכן אי אפשר לטעון טענה זו. היא כובלת נשים למבנה המשפחה הקלאסי של גבר ואישה. אלטרנטיבהכאמור לעיל, גרשוני הודה בכך שהמצב שמצייר אינו שלם. לי היה חסר לנסות לא רק לפסול את המצב הנוכחי, ולנסות לצאת ממנו אל הומיאוסטזיס שיאזן את עצמו כלכלית, אלא גם לדון באפשרויות הפתרון לצורך שגרם לסוציאליזם לעלות. רציתי שיהיה בספר לא רק פסילה של עזרה ממשלתית שנראית כאילו מסייעת לשכבות החלשות, והסבר מדוע זה פוגע גם בהן, אלא גם אלטרנטיבה להעמדתן והוצאתן ממצבן העגום. ביהדות יש דרך ראויה שמעמידה את העני ומנסה להוציאו ממצבו, הן בהגדרה של העני ביחס לסביבתו, הן בהתניית הסיוע לו בפעילותו האקטיבית – מתנות העניים אינן ניתנות מתנה אלא צריכות להילקח במאמץ של העני, וכן שהעני נעזר בסביבתו המשפחתית ובאותה הקהילה, ולא באיזו הכתבה מלמעלה. יש הרבה להרחיב בזה, והיה ראוי לענ"ד להרחיב בכך, או לכל הפחות להתייחס לכך בספר. כריכהבכריכה רואים שני צבעים בלבד, כשה"כסף" בצבע זהב, מצוייר כשק מלא, ודמויות אנשים קטנטנים מטפסים עליו. בספר מדובר על שימוש ממשלתי בדרך כלל בכסף של אחרים. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

בשונה מספרים רבים על הפרשה, כאן מדובר בספר שנכתב מתוך החיבור בין התורה לבין החיים. תודה שהיא דרך חיים. וחיים שמאירים ופונים אל התורה לקבל הכוונה לא תשובות ומופתים של מאגיה ודילוגי אותיות, אלא הכוונה של דרך חיים מתוך התורה, שאוהב את החיים ומפרה אותם. בחומש במדבר אנו מתחילים לראות הנהגה מבוזרת יותר, הנהגה של ראשי שבטים, מתחילת החומש ועד עלייתם לשיא תפקידם: לעלות לארץ ולחזור אל העם במדבר, ממילא, פרשת במדבר, עוסקת ב'נשיאים ורוח' – על מנהיגות בעידן של שינוי, ומבט עמוק מתוך נאמנות על המציאות. לפעמים אני שואל את עצמי, ואילו הייתי עם המרגלים, עולה עמם לארץ ויורד למדבר, עם מי מהם הייתי? כמו מי הייתי חושב וכיצד הייתי נוהג? קל לומר שהייתי רוצה להימנות עם יהושע וכלב, אבל האם בחיי הנוכחיים יש דילמות דומות, ואם כן, כיצד אני נוהג בדילמות אלו: החיים האישיים, בבחירת בת זוג, בהשקעות בעסקים, ואף ביחסי לעמי ולמולדתי – כיהושע וכלב או כעדת המרגלים? כל המרגלים ראו את אותם נתונים, ונראה שהמרגלים דוברים נתונים מדויקים, אז מה מיוחד בחשיבה של יהושע וכלב? שהיא חשיבה "ברובד שני", ונראה תובנה המחוברת לחיים שלנו: "כדי להבין מהי חשיבה ברובד שני, נעמיד את עצמנו במקומו של משקיע הבוחן השקעה חדשה. בחשיבה ברובד ראשון ניתן לומר: חברה מסוימת נמצאת במצב טוב, ולכן כדאי לקנות את מניותיה בבורסה. הבעיה היא שהידע זמין לכול, וערכו כבר מגולם בשווי המניה. כדי להגיע להשקעה מוצלחת צריך לשאול שאלות עמוקות יותר, כגון: מה אני יודע שמישהו אחר לא יודע? האם יש לי תובנה או הבנה שלאחרים אין? האם התובנה הייחודית שבידי מאפשרת לי לחזות סיטואציה שבה חברה הנחשבת לגרועה תפרוץ, בניגוד לתחזיות הרווחות? האם באפשרותי להשפיע על העתיד, או שנושבת אפילו ליצור אותו, על בסיס הידע שבידי?" (עמ' 60).המרגלים פועלים כרוב האנשים, כשמניה עולה חושבים שטוב לקנותה, וכשיורדת מוכרים אותה. יהושע וכלב, מעמיקים בנתונים ורואים מעבר לכך, ייתכן שמניה נפלה מאיזה טעם צדדי ו"מטופש", והעדה ברובה רצה למכור, אבל באמת, זו מניה מוצלחת, ואין סיבה אמיתית לבהלה של מכירתה. כך אנו לפעמים נוהגים גם עם חברים ואנשים: אדם מסוים נופל, ו"אבן מאסו הבונים", פתאום בדלים ממנו, מוכרים את שמו והחברות עמו, אבל החבר המעמיק, מעבר להיותו אדם נאמן, שמבין שלא נוהגים כך, מתבונן ורואה שאין בבהלה יסוד, ועתידה אבן נמאסת זו לשוב ולעלות ביתר שאת, וממילא, נאמנות פנימית ויסודית, גורמת למבט מעמיק מלא אמון, אך מחובר היטב למציאות, ואלו שנשארים עם המניה, עם החברות גם בשעת משבר, זוכים להיות חברים גם בשעות טובות כשהחבר עולה לגדולה. וכפי שזה נכון באדם הפרטי – כך במעגלים רחבים יותר: בנאמנות למשפחה, בנאמנות לעם ולארץ – מי שיוכלו להעמיק מתוך מבט נאמן, הם הם אלו שמביאים את הגאולה ולהם ראויה המנהיגות. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. הייתי שותף בעריכת הספר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

כתב אישום חמורכשאבותינו הקימו כאן את המדינה, הם תרמו כסף לקופות קק"ל, כדי לרכוש אדמות, הם קראו לזה "לגאול אדמות", ולהחזיר אותן לידיים יהודיות. היהודים רכשו אדמות רבות, ושינו את המפה המעשית בארץ באזורים רבים. ויתורים של הזרוע המדינית של המפעל הציוני קרעו אדמות רבות, שנקנו בכסף רב, והפקיעו אותם מידיים יהודיות. זה ברור שכשיש מאבק בין שני אנשים, העשיר מבין השניים יכול להעמיד עורכי דין חזקים יותר, רבים יותר, ויש לו אורך־רוח רב יותר למשפט ארוך יותר, וכך, גם מבלי פסק דין כלל, הוא מרושש ומחליש את יריבו, רק בעצם קיום המשפט, הצווים הבלתי־פוסקים, הנעת המערכת המשפטית כולה, ופועל יוצא שלה הזרוע המבצעת, כדי להמית בייסורים ממש, ייסורי גוף ונפש, כאב של ציפייה דרוכה ואי־ודאות, וכל זה לאורך שנים, כמיטב המסורת של בתי המשפט הישראליים, שעושים הכל כדי שלא תקויים הדרכת התורה "בשעריך", נגישות של המשפט, ואי־מריחה שלו, שלא פעם בימים אחרי מעצר כבר כל המידע ידוע, והישיבה חודשים ושנים, אינה מועילה, מעלה או מורידה... כשם שבין אנשים פרטיים, כך בין מדינות ותפיסות. אני חושב שנפלא שיש דעות שונות בתוכנו. אולם, כשאנשים שאינם מתוכנו, שלא הם ישלמו את מחיר הטעויות, לא הם ישלחו את בניהם לעמוד בנהלי מלחמה שהם מציבים לנו, ולא הם שייכים בדיונים אלו, התערבותם הינה פשע לאחווה שלנו, פגיעה בחיבורים שלנו, שימוש ציני במערכות שנועדו לשמור עלינו, ופתיחתם לאויבינו, שיאבקו בנו, פעמים בנשק, ופעמים עם עניבה וחליפה. זוהי "אסטרטגיה שעושה שימוש בחוק כחלופה לאמצעי לוחמה מסורתיים, מתוך כוונה להשיג יעד צבאי" (עמ' 33). מנסור עבאס, יושב ראש מפלגת רע"ם, הסביר זאת כך (עמ' 133): "המציאות בישראל היא שכרגע אין אפשרות לאחוז בנשק ולצאת למלחמת ג'יהאד, ולכן אנו עוסקים בג'יהאד אזרחי... זה נושא לאומי שעומד בבסיס המאבק שלנו על מולדתנו". וכיוון שכך, אכתוב במפורש: אחד המבחנים השימושיים לענ"ד לדעה קדומה או לפוזיציה, היא האם בחילופי השמות, המשפט אותו המשפט. כלומר, כשכתוב טקסט, אם אחליף בו את האשה בגבר, או את היהודי באוסטרלי, המשפט ייראה תקין, יהיה הוגן וישר? אז כן: בחילופי נסיבות, אילו בגרמניה תעלה ממשלת ימין אנטי־מיעוטים, לא ארצה שפתאום עמותות, לרבות אם תרצו שכתבה את הספר, תקבל יתר תקציב ותתחיל להטות את הכף לעמדתה, רק מפני דעה זרה עם אג'נדה לשינוי פנים־ישראלי, שאינה מגיעה מתוכנו, מקור שאינו נושא באחריות למציאות כאן. לדוג', כשהיה חוק שהתנגדו לו מימין ומשמאל, לגבי משילות בדרום, תנועת רגבים יצאה והטיסה פוליטיקאים מישראל, וניסתה להשפיע עליהם, ואילו העמותות המדוברות בספר פשוט הלכו להטיס פוליטיקאים מהעולם בעיקר, כדי להפעיל לחץ על ישראל, משל הייתה מדינת חסות שיש לחנך (עמ' 140). זה יסוד ההבדל. הספר מביא נתונים מזעזעים, על מיליוני כספים שמשלמות מדינות (!), מפלגות, כנסיות, ארגונים בין־לאומיים ושלל אנשים שלהם ולישראל אין קשר, והם בוחשים ומשנים את השיח בישראל. כסף זר, שנועד לפלג ולשסע בינינו, לחזק את אויבינו ולהכריע את חללינו. הכסף פועל כדי לקבוע את דעת הקהל, להשפיע על השיח, לקבע אותו. נניח ששני צדדים עושים טעויות, אפילו את אותן טעויות, אבל אם נעמיד חוקר פרטי על צד אחד בלבד, ומצלמות ללא הפסקה, הוא ייתפס, ייענש ויסבול, ואילו הצד השני – לא. לא מפני שהוא צדיק תמים, אלא רק מפני שהוא לא נערך למלחמת בית המשפט, שנהג בתמימות, שחשב שיש כאן הדדיות, שחשב שמדובר בויכוח בתוך הבית, אך לעת ערב גילה שמדובר במערכה שנאספת עליו מבית להכותו, ללא צדק ויושר, ואלו שנהגו בדיוק כפי שנהג, צוחקים, ביודעם שהם לא מתועדים, ושעתה לא יהיה מי שיתעדם, כשהוא ייאסף להיחקר, ויורחק. ומרוב שהעתירות רבות, כבר מתחילים בקרבנו להיזהר, להישמר, לחשוב כמה פעמים לפני, ויש בקרבנו שמתחילים להימנע מהצעדים הנדרשים, שמא יגישו ערעור, שמא יעלו למשפט בארץ או בעולם. עירוב של שיקולים זרים מכסף זר. הוכרענו בביתנו. לא מדובר בכסף "קטן", בספר נעשה מחקר רציני ומקיף על 70 ארגונים שקיבלו בעשור האחרון כ-894 אלף שקל. סכומי עתק שפעלו בהנדסת תודעה, בלחץ, תחת השולחן לשינוי עמדות, ומעל השולחן לרכישת חיילים ואנשים שיפמפמו דעות זרות. לא די בהתערבות משפטית, יש אפילו התערבות פוליטית: התערבות בבחירות בישראל! ממש כמו להביא מצביעים ממדינה אחרת, שישפיעו על השלטון בישראל, כך, מדינות אחרות, מפלגות וארגוני שמאל שופכים את כספם מדי בחירות, וכל פעם מחליפים שם, לא אשכח את V15, ארגון שצץ בין לילה לפני הבחירות, ושכל מטרתו היא החלפת השלטון בישראל. הארגון הוביל קמפיין נגד המפלגה שנבחרה ברוב קולות בישראל ונבחרה על ידי רוב הציבור בבחירות דמוקרטיות. ממש התערבות זרה. שפכו פה מיליוני דולרים מחו"ל בעניין זה. ויכוח בפנים – מבורך, מפרה ומעשיר. השפעה חיצונית, מבלי אחריות על המחיר שנשלם – אסון שאין לאפשרו. זה לא ימין ושמאל, זה עצמאות או שאנו מדינת חסות בראשות משטר בובות אפל. הספר מהווה כתב אישום חמור נגד השאננות האיומה שבה אנו מרשים לטובי בינינו ליפול ביד מערכת המשפט, שתומכת ב"אובייקטיביותה הנאורה" ביד אויב. מן הראוי, שכחלק מהמאבק בזה, נתחיל להרים קמפיינים לזכויות אדם, הכרה בלהט"בים, זכויות מסתננים, החלשת המשטר והצבא נגד מיעוטים אלימים בכל מדינה ומדינה שמתערבת ושולחת כספים לישראל. אם לשוויץ, לנורווגיה ולגרמניה נראה לגיטימי לשלוח לישראל כסף ולבחוש בפוליטיקה ובמדינה שלנו, אין שום סיבה שלא נעשה להם את אותו הדבר. אם כנסיות חושבות שלגיטימי לשלוח כספים ולשנות עמדות כאן, אפשר שגם להם נלך לשנות את העמדה מחוץ לחצר הכנסייה, הרי הם הרימו ומימנו את קמפיין ה'הדתה' בישראל (עמ' 211), לא יזיק שאנו נארגן להם קמפיין הפלות והדתה בכל מקום של כנסייה כזו. כל מפלגה בחו"ל ששולחת כסף לישראל, כולל כספים כדי להוציא מצביעים שיצביעו לפי מה שהם רוצים, כדי להשפיע על הבחירות בישראל (ראו עמ' 139) – צריך להוציא אוטובוסים בבחירות שלהם למפלגה המתחרה. מבט פנימה, לתוך הימין השמרניעכשיו במבט פנימה. חייבים להיות כנים: כסף זר לא ממציא מאפס, הדעות הללו קיימות בחברה הישראלית, גם אם בעקבות הכסף נהיות לגיטימיות יותר ונהיות רווחות יותר, הן עדיין קיימות, והמאבק המרכזי צריך להיות במלחמת האמונות והדעות, מאבק ערכי ומוסרי, של אמת ושל צדק. דבר נוסף, צריך לחשוב היטב היכן הכסף שהיה יכול להיות לעמותות ימין הולך, ומה נעשה בו. היכן הוא? רבים מהעשירים היהודים המחזיקים בדעות שמרניות מעדיפים לתרום לאיזה כולל, שמנציח את העוני והבערות, שאינו מקדם ומשכלל את העולם, כולל כזה, שהתורמים אליו חושבים שמוסיפים תורה בעולם, אבל מוסיפים רק להחזיק בתורה קפואה ומאובנת המנותקת מן החיים. לרוב, היא תהיה גם רחוקה מחייהם האישיים של התורמים, אבל כך נדמה להם שהם אנשים טובים וצדיקים. כך כספים רבים שיכלו לתקן את העולם ולהרבות תורת חסד המחוברת אל החיים ומאירה אותם, יורד ויוצא לבטלה. יש הרבה מה להרחיב בחלוקת הכסף הפנימית, ביעדים ובמטרות, בגופים ובשיתופי פעולה שיכלו להיות ושבהיעדרם נמצא העולם מפסיד. אבל לא כאן המקום להאריך, ולא באתי אלא לציין זאת. הנדסת תודעה: מותר לבקר, אסור לשקרהתקשורת ממלאת תפקיד חשוב בדמוקרטיה, והוא לבקר את כלל המוסדות, ולוודא שלא נעשה עוול, ושהכל כשורה. אם נעמיד עשרה אנשים כדי לחפש דברים רעים על מישהו, וכשאחד מהם ימצא משהו, ישבו עוד עשרה כדי להיאבק בו ולהענישו במלוא החומרה – למישהו יש ספק שהוא יסבול הרבה, ולא לפי הצדק? הכסף הזר מקצה משאבים לחיפוש אחר טעויות. מוסכם שטעויות הן דבר מצער, אבל כשיושבים עליך אנשים רבים, אתה כבר לא מסוגל לבצע את המשימה, פעמים רבות. ובכל זאת, חשוב שיהיה ניתן לבקר את גורמי השלטון ולהוציא מאפלה לאורה את העוולות לאור. בסדר. פרסום יוצר תודעה ודעת קהל, ומשאיר נושאים מסוימים בתודעה ומקבע אותם כחשובים וכראויים לעיסוק. אם יש אדם שמדי יום מכה, משתולל, נוסע בפראות, ומחזיק נשק בלתי חוקי בעיר מסוימת, ולעומתו היקה שגר ממול פעם אחת הרים את קולו, ברור שמבט אובייקטיבי ייתן את הדעת על הראשון, שהוא עיקר הבעיה בשטח. אז, זה נכון, אלמלא היה מעורב פה כסף רב... מי שצפה בערוצי התקשורת, יגלה מהר מאד שיש אלימות בארץ, והיא של מתנחלים. 'אלימות המתנחלים'. במונחים של פוליטיקת הזהויות, הם גברים-לבנים-דתיים, אין שום סיכוי למשפט צדק בתקשורת... "על פי נתוני המשטרה, בשנת 2020 נפתחו במחוז ש"י (מחוז "המתנחלים") 12,421 תיקים פליליים. במחוז תל אביב נפתחו באותה שנה 52,972 תיקים. בחישוב לפי מספר נפשות, שיעור העבירות במחוז תל אביב גבוה פי שניים לעומת שיעורן בקרב היהודים ביהודה ושומרון. כך גם כשבוחנים את התיקים הקשורים לאלימות גופנית ולאיומים: במחוז תל אביב, שאוכלוסייתו גדולה פי שניים וחצי, מספר התיקים מהסוג הזה גדול פי חמישה. ובכל זאת, עד כה לא ראינו קמפיינים ממומנים סביב "אלימות התל אביבים". אם חיכוכים אלימים או ניקור צמיגים מצדיקים דאגה בינלאומית, תושבי תל אביב צריכים להעסיק את העולם הרבה יותר מתושבי ההתנחלויות.אבל למה לברוח לתל אביב כשאפשר להישאר ביהודה ושומרון? בואו נבדוק את התמונה המלאה: בשנת 2021, על פי דו"ח סיכום שנה של צה"ל ומערכת הביטחון, אירעו 6,633 מעשי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) של פלסטינים נגד יהודים ביהודה ושומרון, בהם 61 אירועי ירי, 18 מקרי דקירות, 1,022 השלכות בקבוקי תבערה ו־5,532 אירועי יידוי אבנים. בהשוואה לשנים קודמות, בשנה הזו נרשמה עלייה חדה ביותר באלימות הפלסטינית. 42 לפי אותם נתונים, בשנה הזו היו כמה מאות אירועים אלימים מצד יהודים כלפי פלסטינים.מה אתם מדמיינים כשאתם שומעים את הביטוי הזה, "אלימות המתנחלים"? עשרות יהודים רעולי פנים מיידים בקבוקי תבערה אל מכוניות של עוברי אורח תמימים? ניסיונות דקירה של אזרחים פלסטינים במרכזי קניות? ירי חי על ילדים פלסטינים? המציאות רחוקה מכך מאוד. מדובר לרוב בגרפיטי וברמות שונות של השחתת רכוש. אלף מעשים כאלה לכל היותר, אם מחשבים בחומרה, נרשמו מקרב אוכלוסייה אשר נכון ל־2020 עמדה על 476,000 איש, לא כולל התושבים היהודים במזרח ירושלים. הייתה זו שנה שבה הגזרה כולה התחממה, אלא שמהצד היהודי רמת האלימות נותרה נמוכה יחסית, ואילו מהצד הפלסטיני מדובר באלפי ניסיונות רצח – חלקם, למרבה הצער, מוצלחים".הנדסת תודעה היא זו, כי דורשים מישראל אותם אירגונים ומפלגות, אבל לא ראינו את פעילותם בקרב עמים אחרים בהיקף זה, להפך: שוויץ ביד אחת מממנת את המוקד להגנת הפרט למאבק בגירוש המסתננים בישראל, וביד השנייה של שוויץ היא מקשיחה את מדיניות ההגירה שלה עצמה. צביעות שאין כדוגמתה (עמ' 113–114). ככה זה שאתה מכריז מלחמה על מדיניות הגירה במדינה שאתה כלל לא חי בה, כשזה מגיע למדינה שלך, ופתאום יש השלכות – אז זה לא כזה ברור ומוסרי וכו'. וכן עוד הרבה מקרים כאלו בספר. אסור היום על פי חוק לערוך בכסף בויקיפדיה. אבל כל זה לא מפריע לעמותות אלו לקרוא בראש כל חוצות לעבודה בויקיפדיה, כדי להשפיע ולשנות עמדות לפי הדעות שלהן (עמ' 167–168). מלחמת גלימות המשפט של האורקיםמדינה מתוקנת מאפשרת משפט צדק, ויש לאפשר משפט צדק אמיתי, שכן איננו רוצים להעמיד לדין אדם כשלא הוא ביצע את העבירה. אולם, מרחק רב מפה ועד מצב שבו ביודעין הוא פשע, בכוונת תחילה וזדון, ללא צער, לא ממנו ולא מסביבתו, ובכל זאת כספים של מבקשי רעתנו מסייעים בנו להחליש את ההרתעה. מה משותף לדני גונן, לאיתם ולאשתו נעמה הנקין, לשיר חג'אג', לרב מיכי מרק, לרב נחמיה לביא, לנערה הלל אריאל, לאורן שאול ולהדר גולדין הי"ד ולעוד רבים נוספים? כל אלו קדושים שמתו על קידוש השם, העם וארץ, שנרצחו רק מכיוון שהם יהודים. אבל מה עוד משותף? שכל אחד ואחד מאלו שרצח אותם, זכה למעטפת סיוע רחבה, של סוללת עורכי דין, שמטעמם של ארגונים בכסף זר, כדי לפגוע בהרתעה, והחלשת הפגיעה ומיצוי הדין עם הרשעים הרוצחים הנתעבים. אדם המתלונן על חברו, אמור להיות נקי באותו עניין. עוול גדול וצביעות שאדם רע מתלונן על הצדיק בבית המשפט. ארגונים אלו מתכסים בשמות הטוענים לפעילות עניינית של זכויות אדם, אבל מדובר רק בזכויות של אדם מקבוצה מסוימת שהם בחרו, לא זו המזדהה עם מדינת ישראל... הנה, נכתב בפסק דין בבג"ץ נגד ג'בארין, המזוהה עם 'החזית העממית לשחרור פלסטין', ראש ארגון לחרם על ישראל, ומוציא שם רע בשקר בעולם (עמ' 85, וכן ראו שם עמ' 86, לרואה החשבון בארגונו, שהיה בחוליה שרצחה את רינה שנרב הי"ד): "העותר דנא פועל ככל הנראה בבחינת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בחלק משעות פעילותו הוא מנהל של ארגון זכויות, ובחלק אחר הוא פעיל בארגון שלא בוחל במעשי רצח ובניסיונות לרצח, אשר דבר אין להם עם זכויות, ואדרבה, שוללים הם את הזכות הבסיסית מכולן, זכות היסוד שביסוד, שבלעדיה אין זכויות אחרות – הזכות לחיים".בפרק 1 יש תיעוד של סיוע למאבק משפטי מכסף זר ל-80 מחבלים שרצחו 74 בני אדם, במהלך שמונה שנים בלבד. בפרק 2 סקירה על מבול העתירות נגד יישובים ובנייה יהודית בלבד, לדוג': נגד היישוב עמונה, שכונת האולפנה בבית אל, מגרון, מעלה רחבעם, גבעת אסף, נתיב האבות ועוד. בפרק 3 מראה את מסע הנדסת התודעה נגד צה"ל בעולם ובישראל. בפרק 4 המאבק נגד גירוש מסתננים לישראל. בפרק 5 תיאור של הנגב והמצב של חוסר המשילות של ישראל בו (ראו סקירתי 'בדואיסטן', מאת מאיר דויטש, תנועת רגבים). בפרק 6 האיסלמיזציה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. בפרקים 7–8 הספר מתמקד בהשפעת הכסף הזר על נוצריים ישראליים ובכספים מגרמניה. כסף יוצר מציאותלא די במלחמה מופשטת, שמתרחשת במסדרונות מערכת האי־צדק הישראלית או באיזה מלחמת אמונות ודעות אבסטרקטית. כסף בונה, יוצר ורוכש בשטח ממש, מפצה ומוסיף – וקובע עובדות. בין השנים 2016–2020 הועברו יותר מ-40,000,000 $ לטובת השתלטות פלשתינית על שטחי C. גם אם הצלחנו לעבור את המוקשים שהציבה מערכת המשפט, והגענו לשלב הביצוע, לא יועילו לנו מאמצינו, היום נאכוף את החוק, ומחר הכל יחזור לקדמותו, לעוד כמה שנים של מאבק משפטי שחוזר חלילה. לדוג' בדברי התורה על הכסף מהאיחוד האירופי ומאיטליה, אמר המחבל קאסם עוואד (עמ' 52): "בשנת 2017 הכיבוש הרס 530 בתים (לא חוקיים של פלסטינים, מ"פ), ואנחנו בנינו חזרה הכול בכסף אירופי ופלסטיני". המאבקים המשפטיים גם גרמו לשינוי הוראות הפתיחה באש, כך נהרג בראל חדריה שמואלי הי"ד, בירי מטווח אפס (עמ' 97). "וְחֶסֶד לְאֻמִּים – חַטָּאת" (לא מופיע כלל בספר) אמרו חכמים (בבא בתרא י, ב): "אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד): צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת? נענה רבי אליעזר ואמר: ... וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת – כל צדקה וחסד שאומות העולם [במהדורות שצונזרו בצנזורה הנוצרית: עכו"ם] עושין – חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר (עזרא ו, י): דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי. נענה רבי יהושע ואמר: ... וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת – כל צדקה וחסד שאומות העולם [במהדורות שצונזרו בצנזורה הנוצרית: עכו"ם] עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר (דניאל ד, כד): לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ... רבי אליעזר המודעי אומר: ... וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת – כל צדקה וחסד שהגויים [במהדורות שצונזרו בצנזורה הנוצרית: עכו"ם] עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר (ירמיהו מ, ג): וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם דבר הַדָּבָר הַזֶּה...". יש מחלוקות בפוסקים כיצד ועל אילו גויים ואיזו צדקה להחיל באיסור קבלת הצדקה מן הגויים (ראו רמב"ם הל' מתנות עניים ח, ט; שו"ע יו"ד רנד, בהרחבה ראו 'חסד לאומים חטאת' מאת הרב ד"ר אליהו רחמים זייני), אבל דבר אחד ברור: ה"צדקה" הזו של הגויים, המדוברת בספר זה, אינה אלא להתגדל כפשוטו, להמשיך את מלכותם, כלומר, להאריך כוח השפעתם בישראל, ולחרף אותנו בו. כל אירו ואירו מהכספים הללו הולך להשפלת כבוד ישראל בעולם. צדקה זאת מאריכה את הגלות, כלומר, היא פוגעת בישראל וממשיכה את מלכויות הגויים עלינו, פוגעת בעצמאות ישראל, וממילא בגאולה. כך כתב רבי חיים בן עטר (ראשון לציון, יו"ד רנד): "אין ליטול [צדקה] מגוי... איכא קצת חילול השם שמתבזה ישראל בעיני הגוי, אי נמי [או גם] מטעם (ישעיהו כז, יא): בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה – שמאריך הגלות". כריכהידיים אדומות מפרקות את סמל מגן דוד לחלקים. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.

מדד נקיות (צניעות): נקי לגמרי, ניתן לקריאה גם בבית חרד"לי. אולי יפריע לחרד"לי שיש שם הרבה נצרות. בסקירה החלטתי לא להביא עניינים חשובים, כשהם כוללים קלקלנים (ספויילרים בלעז). כיוון שכך, לא יכולתי לעסוק בעניינים רבים בסקירה זאת, כיוון שעיסוק בהם נוגע בקווים מרכזיים בעלילה ובהתפתחותה. ספר פרוזה איכותי הוא כזה שנכתב לשם הסיפור שבו, אבל מבין השורות, בתיאור המציאות ובציטוטי הדוברים (לפעמים מפי הנבל או מפי הגיבור, תלוי במהלך הספר) עולות נקודות עמוקות הנוגעות לשורשי החיים. כשאני סוקר פרוזה, אני משתדל לתת את המבט על חלק מהן. את בראם סטוקר איני מכיר, אך ניתן מתוך כתביו של אדם להכירו היטב, לפחות כך בראם חשב (עי' עמ' 241). "וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו"אי־ודאות המגיעה בפתע־פתאום היא תחושה שעלולה להתלוות אליה תחושת חוסר־אונים, פחד, חרדה ואימה. הספר מוליך אותנו בדרכו, ללמוד גם מהכשלון, מהמוות ומן השקר, לא פחות משאנו למדים מן ההצלחה והזוהר. קושי גדול בערעור חווית המציאות, שבו אדם כבר אינו יודע בשבתו ובקומו, האם ער או ישן, האם חווה הכול או שדמיין? "פקפקתי בעצמי, ואז כל דבר לבש גוון של אי־מציאותיות, ולא ידעתי במה אני יכול לבטוח, ואם אני יכול לבטוח אפילו בחושיי. לא ידעתי במה אוכל להאמין, ולכן לא ידעתי מה לעשות; ולכן הייתי חייב רק להמשיך לעבוד במה שהיה עד עתה תלם חיי. אבל התלם המוכר הכזיב אותי, ואני איבדתי אמון בעצמי. דוקטור, אתה לא יודע איך זה לפקפק בכול, אפילו בעצמך. לא, אתה לא; אתה לא יכול להבין את זה" (עמ' 206). בראם מעביר אותנו מסע, שבראשיתו אנו חסרי־אונים ושרויים באי־ודאות, "כל החיים הלכו ונעלמו לי בבת־אחת, ואין שום דבר בעולם ששווה לחיות עבורו","חצי־זיכרון מעורפל של תקופה ממושכת של חרדה בהמתנה ובפחד; חשיכה שבה אפילו לא הייתה דקירה של תקווה שתהפוך את המצוקה הקיימת חריפה יותר; ואז תקופות ארוכות של שכחה, ועלייה מחודשת אל החיים, כמו צולל העולה ממים עמוקים" (עמ' 185; 152) אל עבר זמן בו אותם אירועים קשים, בנו אותנו להיות מי שאנו אחריהם, לימדונו ערכים ואמת, פתחו אותנו לאפיקים חדשים, והביאו אותנו לארצות שלא חלמנו להיות בהן, ולפעול פעולות הירואיות שלא ידענו שבכוחנו לעשותן. מסע שאין אדם בוש בו, להפך, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו (עי' עמ' 122). ככלות הכול, בראם מזכיר לנו ש"העולם מלא באנשים טובים – גם אם יש בו מפלצות" (עמ' 244). ריבוי נקודות מבטהספר כתוב לא מנקודת מבט של מְסַפֵּר אחד, אלא מכמה נקודות מבט, מעיניהן של ארבע דמויות מרכזיות, ועוד נקודות קצרות יותר מדמויות פחות מרכזיות. במובן זה, הספר הזה הקדים את זמנו – במקום מספר 'יודע כל', או נקודת מבט מסוימת של דמות אחת, הגיבור, הספר מביא פאזל מרשים, שניתן להתעמק בו בחלקים רבים גם ביחסים בין הדמויות השונות, מה כל אחת אמרה והתכוונה, ומה השנייה הבינה ממנה, ולא תמיד יש התאמה – כמו במציאות. זה כתוב בעיקר מקטעי יומן אישיים, שנכתבים סמוך לאירועים, כביכול, כך שהשראתם והמרחק בין הכתיבה לאירועים משפיעה גם על הכתיבה, ממש ריאליסטי. כמו בסיפור מרד אדוניה המקראי, גם כאן דמויות שונות מהלכות עם נקודות מבט שונות, והמארז נבנה יחד איתן אט אט. הקורא צריך לשים לב: פתאום כאן התאריך חזר אחורה, אנו מדברים טרם התרחשות האירוע האחרון שקראתי עליו מהיומן שזה עתה תם. הראיה המרחבית הכוללת כמה נקודות מבט, והאופן בו הספר כתוב, מוסיף נופך של אימה במובנה העמוק לעלילה. הרצון החופשיהרוע אינו יכול להכנס, אלמלא ניתן לו את המקום. אדם וחווה לא חטאו, אלמלא נתנו לנחש את הפתח. אימה אמיתית אינה תופסת אדם אקראי, שלא חשב ולא התעסק ברוע כלל, שלא הייתה לו נקודת אחיזה בו עצמו מלכתחילה, אין הוא נִטפל לאדם בלא שייכות לרוע, שליבו שלם. למוות יש אחיזה בנו רק לאחר שחטאנו (עמ' 27): "ברוך הבא לביתי! אנא היכנס פנימה ומרצונך החופשי!" הוא לא זע כדי לקדם את פניי, אלא קפא כפסל, כאילו מחוות הכנסת האורחים הפכה אותו לנציב אבן. ברגע שפסעתי מעבר לסף הדלת, עם זאת, הוא נע לעברי במהירות, הושיט את ידו ולחץ את ידי בכוח שגרם לי לעוות את פניי, וכתוספת לכך נדמה היה לי שידו קרה כקרח – כמו ידו של מת יותר משל אדם חי. ושוב הוא אמר: "ברוך הבא לביתי. בוא מרצונך. לך בבטחה; והשאר אחריך משהו מהשמחה שאתה מביא!". כוחות רוחניים, אמונות ודתותהנחת יסוד של אמונות רבות, היא שיש מעבר למה שאנו רואים ומבינים כעת. כל ספר פנטזיה במהותו מגיע איזו כמיהה לעולם רוחני, שונה, אינו מוכר, שעלינו להכיר, ושאינו בהישג ידינו כעת. הגדרת האמונה היא שאלה גדולה, וכפי מה שאדם מאמין, כך נראה האלוהים בפניו. אדם שמעריך עוצמה – אלוהיו יהיה חזק ויכפה על כל בני תבל ומלואה את דתו, אדם שמעריך איפוק – גבורתו של אלוהיו שמכרכרים אויבים בהיכלו ושותק! אל השומע עלבונו ושותק. אדם דקדקן ירצה לראות באלוהים שלו את מי שאיכפת לו מהפרטים הקטנים, וכל עלה ועלה מושגח בהשגחה פרטית גם בנפילתו מן העץ ובמהלכו באוויר (עמ' 114): "... ההבדלים הרבים לאינסוף בין אדם לאדם נראים קטנים מדי ליצור כל־יכול... האל האמיתי קשוב אף לצרתו של הדרור הקטן; אך האל שנוצר מיהירות אנושית אינו רואה שום הבדל בין עיט לדרור. אה, אילו רק ידעו בני האדם!".יש כופרים שאומרים: אין כלום. גם הם, לא פעם, בסוף רואים את האלוהים בו כופרים, את הכוחות המושלים בטבע, בצלמם כדמותם, במלוא אנושיותו: אל המחפש דרך לנצל את מעמדו כדי להשיג טובות הנאה, באל אנושי וירוד זה, גם אני כופר. יש מן הכופרים שיאמרו שאין אלוהים, בודאי. זו הכרעה קשה, לומר שאני לא ראיתי – אז אין. אך יש זהירים יותר, לא ראיתי – איני יכול לומר שיש, לפחות בכלים שלי נראה שאין, זו תיזה הגיונית יותר, המביעה יחס זהיר יותר כלפי הניתן לדעת בכלים אנושיים כעת. הרציונאליים יפתרו אמונות רוחניות בכמיהה אנושית למשהו מעבר, באיזה רצון לשלוט באחרים, ניסיון להפחיד כדי לשמור על החוקים, "אם לא תאכל – אקרא לשוטר", אז השתמשו הדתות ברוח כדי לאכוף את החומר ולקחת אותו לשררה (עמ' 77–78): "לא הייתי מתעסק עם זה, גברת. כל הדברים האלה זה לא קיים. תראי, אני לא אומר שזה אף פעם לא היה, אבל אני כן אומר שזה לא היה כשאני הייתי. זה סיפורים יפים לתיירים ונוסעים וכזה, אבל לא לגברת נחמדה כמוך. כל הטיילנים האלה מיורק ולידס, שאוכלים כל הזמן הרינג מעושן ושותים תה ומחפשים ג'ט זול, הם יאמינו לכל דבר... זה הכול סיפורי סבתא, מלמעלה למטה; וזה מה שזה ושום דבר אחר. הקללות האלה והרוחות והרפאים והכלב השחור והשדים וכל השאר מתאימים רק להפחיד ילדים ולנשים לבכות. זה הכול רק בועות. הם וכל המפלצות והסימנים והאזהרות, זה הכול המציאו אנשים מלומדים רעים וספסרים ברכבות כדי להפחיד ולבלבל את הקטנים, ולגרום לאנשים לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. זה מעצבן אותי לחשוב עליהם. זה כי הם – לא הספיק להם להדפיס שקרים בעיתון ולספר שקרים בדרשות...".הספר שזור באמונה נוצרית ובמנהגים אליליים, ולכולם נותן מקום של כבוד, שכן, משהו באמונת אנשים רבים אינו יכול להיות שכולו בטל. בראם אינו מבטל את התובנות הרבנות שניתנו לנו מפי דורות קודמים מארצות אבות, אין הוא אריסטוקרט שיעדיף את ההיסטוריון הצעיר שחוקר את תש"ח על פני הלוחם עצמו באצ"ל. בראם מציג את האדם שמנסה לחשב הכל, לדקדק בכל בצורה שכלית בלבד, כאדם שיצא מן האיזון האנושי, והגיע עד שגעון. וכי ניתן לכמת הכול? וכי ביד אדם להכניס למשוואה את כל הנעלמים, וכי לא נעלם מפני אדם דבר? וכי אין החלטות שאנו מחליטים בצורה לא רציונלית לגמרי, ולא במקרה? האם איננו ממשיכים לפעמים החלטות שהחלטנו בעבר, בלא בדיקה דקדקנית האם המצב עדיין מצריך את הבחירה שלנו? כל יום אנו בוחרים בבן זוגנו מחדש? בנאמנותנו אליו או למשפחתנו או לאומתנו? ניסיון לעמוד על חישוב יבש כזה, עלול להוציאנו מן המסגרת האנושית (עמ' 84): "הכול היה הגיוני מאוד אצלו; אצל טרופי־הדעת הכול הגיוני בתוך המסגרת שהם מתווים. אני תוהה מה החישוב שלו לחיי אדם, או לחיי אדם אחד. הוא סגר את החשבון בדייקנות מרובה, והיום התחיל בחישוב חדש. כמה מאיתנו מתחילים בחישוב חדש בכל יום בחיינו?".בראם מעלה על נס את האמונה אל מול השכל, ונראה שהדגם הדתי הנוצרי היה לו לנגד עיניו, אמונה באל שהתגשם ונהיה לאדם, והוא אחד והוא שלוש, ודווקא הפרדוקסים שקשים לאמונה הם פסגתה, והוא לא יאפשר למציאות המכה בפניו לבלבל אותו (עמ' 211; ע"ע עמ' 208–209): "להאמין בדברים שאינך יכול להאמין בהם. תן לי לאייר את הנקודה. שמעתי פעם אמריקני שהגדיר אמונה כך: 'היכולת המאפשרת לנו להאמין בדברים שאנו יודעים שאינם נכונים'. עבורי, אני הולך בעקבות האיש הזה. כוונתו הייתה שעלינו לשמור על ראש פתוח, ולא לתת לפיסות קטנות של אמת לעכב אותנו בדרך אל אמת גדולה, כמו שאבן קטנה יכולה להטות קרון רכבת מהמסלול. אנחנו לומדים את האמת הקטנה קודם. טוב מאוד! עלינו לשמור עליה ולהעריך אותה; אבל באותו זמן אנחנו חייבים לא לחשוב שזאת כל האמת בעולם".בראם אינו מהלל רק את האדם המאמין, אלא יודע גם לתת את ביקורתו ואת הסכנות שנמצאות בכך שאדם מאמין במשהו, ומוכן למסור עבורו את חייו, אדם למען אמונתו יוכל לעשות יותר, ויקבל רצון להשתמש עד קצה כוחותיו למען מה שמאמין, ואם אמונתו עם סיגי אלימות, זה עלול להביא חורבן, והדבר מסוכן (עמ' 114). יחסי גברים ונשיםבספר כבר ניתן לראות ניצנים של מעמד האשה החדש, האשה עם התעוזה והיכולת לעשות הכל. מצד שני, קדמת הבמה נשארת אצל הגברים האמיצים, שנעשה להם אידאליזציה מסוימת בספר: הם אביריים, טובי לב, כמעט א־מיניים כלפי אשה שאינה בת הזוג שלהם. ידידותם נאמנה ויהיו מוכנים למסור את חייהם למען הידידות. בספר מובאים רעיונות, שחלקם מראה נפוץ בימינו: גבר ואשה ההולכים יחדיו ונועדו, אך אינם נשואים, ובכל זאת נוסעים יחד (עמ' 388), ממש שערוריה... או בראם שם בפי אחת הדמויות מחשבה נועזת כזאת, שצריך לבדוק "את החיים" לפני הנישואין, ולא להתחתן בלא להכיר מקרוב ממש, בשבתה ובקומה (עמ' 102–103): "כמה מהכותבות מ"הנשים החדשות" יעלו יום אחד רעיון שצריך לאפשר לגברים ונשים לראות זה את זו ישנים לפני כל הצעת נישואים או קבלתה. אבל אני משערת שהאישה החדשה לא תסכים בעתיד לקבל הצעות נישואים; היא תציע נישואים בעצמה. והיא גם תעשה את זה כמו שצריך!".הצעת נישואין, הכוונה יותר שמישהי תתחיל עם מישהו, זה מראה שכבר אינו מוזר בימינו, אך עדיין אינו שגור לגמרי. אבל לראותו ישן! בראם בספר לא התכוון לענייני מיניות, ההקשר הוא שיש איזו בעיה רפואית שניתן לגלות משינתה (ולא ארחיב מחמת הספויילר). עוד מתאר בראם את הגברים, שכביכול, הם ורגשות – לא, לא צריכים ולא שייכים בזה. האיש שכל, והאשה לב (ראו עמ' 255). מרעה חולה זו אנו לאט לאט נגמלים רק ממש לאחרונה. הדחיסה, הבושה וההסתרה של הרגשות, כפי שמצופה מ"גבר" בחברות רבות, פוגעת בו אנושות, ויוצרת תסכולים עמוקים, פגיעות נפשיות כואבות, וסופן נזק לאותו גבר ולסביבתו. אשרינו שהגענו לדור בו גבר יכול לדבר על רגשותיו, ומקווה שהמשפט הבא כליל יחלוף (עמ' 185–186): "גברים אינם נזקקים לביטויי רגש רבים. אחיזת היד, הידוק הזרוע סביב הכתף, בכי משותף, אלו ביטויי הסימפתיה היקרים לליבו של גבר".בראם מסייג זאת, תוך אידאליזציה לדמות האשה, וכך מתאר את תכונותיה הכמעט אלוהיות (עמ' 249–250): "ייתכן שיש משהו באופייה של אישה המאפשר לגברים להביע את רגשותיהם ולהישבר מבחינה רגשית בלי שהדבר ייתפש בעיניהם כפגיעה בגבריותם... בנו הנשים יש משהו מהאם, הגורם לנו להתעלות מעל העניינים הקטנים כשרוח האם נדרשת".לפעמים נאה להיזכר בחיים שהיו טרם התרבות החדשה הגיעה אלינו, לקחת את הדברים הטובים ממנה, ולהיזכר גם ביתרונות האחרים שהיו בעבר, ומה הפסדנו בדרך, והאם ניתן להחזיר משהו מזה. כנות – אמת ושקריש אנשים פועלים בעולם כדי להשאיר אחריהם שם טוב, ומוכנים להשקיע משאבים רבים כדי להרוס את השם הטוב של מי שהם מדמיינים שהם אויבם, גם אם הוא באמת אדם טוב, הוצאת שם רע עליו היא מעשה עם עונג רב בעיניהם, משל היה מעניק להם דבר טוב בעולם. בספר מובא דו־שיח מעניין, בו מאמתים את הכתוב על המצבה למציאות האמיתית, והנה, לא תמיד 'אחרי־מות קדושים אמור', שאומרים על אדם אחרי מותו רק טוב, הוא טוב, ומועיל, וכך, במענה לשאלה מדוע משקרים ככה, ולא כותבים את האמת, שם בראם בפי אחת הדמויות (עמ' 77; 79): "'כאן נחה גופתו'... כתוב על כל המצבות, אבל כמעט חצי מהם אין שמה בכלל גופה... "כדי לשמח את הקרובים שלהם, את מניחה!" אמר הזקן בקול שופע לעג מר. "איך זה ישמח את הקרובים שלהם לדעת שכתובים עליהם שקרים, ושכולם כאן יודעים שזה שקרים?" הוא הצביע על אבן מצבה למרגלותינו, שהונחה כמצבה שטוחה ושעליה היה ספסל, קרוב לקצה הצוק. "תקראי את השקרים על המצבה הזאת," הוא אמר... "'מוקדש לזכר ג'ורג' קנון שמת, תתעלה נשמתו בתחיית המתים, ב־29 ביולי 1873, בנפילה מצוקי קטלנס. קבר זה הוקם בידי אמו האבלה למען בנה האהוב. הוא היה הבן היחיד לאמו, והיא הייתה אלמנה'. "באמת, מר סוֵולס, אני לא רואה שום דבר מצחיק בזה!" העירה לוסי ברצינות רבה ובארשת כמעט חמורה. "את לא רואה משהו מצחיק! חה! חה! אבל זה כי את לא מבינה שאמו האבלה הייתה כלבה מרושעת ששנאה אותו כי הוא היה מעוות – גיבן הוא היה – והוא שנא אותה כל־כך שהוא התאבד כדי שהיא לא תקבל את הביטוח חיים שהיא עשתה עליו. הוא פוצץ לעצמו את הראש ברובה ישן שהיה להם בשביל להפחיד את העורבים. זאת אומרת, זה לא היה בשביל העורבים אלא בשביל הזבובים ואוכלי הנבלות. ככה הוא נפל מהצוקים. ובקשר לתחיית המתים, אני בעצמי שמעתי אותו אומר הרבה פעמים שהוא מקווה שהוא ילך לגיהינום, כי אימא שלו הייתה כזאת צדיקה, ככה שהיא בטוח תלך לגן עדן, והוא לא רצה להסתובב איפה שהיא נמצאת. אז תגידי לי את בקשר למצבה הזאת," הלם הזקן במקלו כאילו היה זה יתד, "זאת לא ערימה של שקרים?".לעִתים אנשים פועלים, ויודעים שהם כותבים את ההיסטוריה, אז היא מתעצבת כפי רצונם. אבל הזקן החכם מזכיר לנו, שגם אם נאמר שקר, ונכתוב אותו על גבי אבן שתישאר לנצח, כביכול, לא נוכל לברוח מן האמת, היא תרדוף אותנו ביום ובלילה, ולא נוכל להסתירה לנצח. כנות והסתרה היא שאלה שנוגעת לזוגות רבים, בספר, מובא כמצב פשוט בהערת אגב, שהנאמנות לבן או לבת הזוג היא מעל הכל, כך, אין סודות מפני הבעל (עמ' 67; 118): "את חייבת לשמור על זה בסוד, יקירתי, מכולם, חוץ מג'ונתן, כמובן. את תספרי לו כי אני במקומך בוודאי שהייתי מספרת לארתור. אישה צריכה לספר לבעלה הכול – את לא חושבת כך, יקירתי? ... את יודעת, יקירתי, את התפישה שלי ביחס לאמון בין בעל לאישה: אסור שיהיו סודות, אסור שתהיה הסתרה".זו שאלה, כשמספרים לאדם איזה סוד, האם יכול לומר אותו לאשתו? מה שייכות הלכות לשון הרע בשיח בין בני הזוג? הסתרה וסודות – היש להם מקום? מה המרחב הפרטי של כל אחד והיכן לא ניתן לשמור אותו? לא אכתוב קלקלנים, אבל בספר שזורים כמה וכמה נקודות בעניין זה. כריכההכריכה אפלה ושחורה, אימה המסתתרת במחשכּים, ואינה מבצבצת במקום שיש אור. האותיות בולטות מתוך הכריכה באדמומיות שמסמלת את הנפש במלוא עיזוזה ועוצמתה, "כי הדם הוא הנפש". קווי מתאר כלליים בלבד, המזכירים טירה עתיקה, בנייה של מגדלים מחודדים הנוגעים בשמי־שמים, והמסתירים מאחוריהם את שקיעת הלבנה בליל ירח מלא השוקע לתוך גבעות המציאות. * גילוי נאות: אני זוכה לעבוד בהוצאת סלע מאיר. עם זאת, איני מקבל שקל על הסקירה. לא קיבלתי את הספר בשביל הסקירה, ולא נתבקשתי לכתוב עליו סקירה מאיש.