בואו לגלות את סיפורה המרתק של צפת במאה השש-עשרה - עיר שהפכה למרכז רוחני ותיאולוגי בידי ענקי הרוח היהודים כמו ר' יוסף קארו והאר"י הקדוש. בזמן שצפת פרחה כתשתית ליצירת תרבות ומסורת יהודית חדשה, תודעתה נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי המודרני. בספרו "תודעת משנה, תודעת מקרא", אמנון רז-קרקוצקין מזמין אותנו לבחון את שני המודלים התיאולוגיים-פוליטיים של ההתיישבות בארץ ישראל: זה של צפת, המבוסס על המשנה והחיבור הרוחני עם התנאים, וזה הציוני, השואב את השראתו מהמקרא. הספר מתאים לכל מי שמתעניין בהיסטוריה יהודית, בתיאולוגיה ובהתפתחותה של התרבות הציונית, ומציע תובנות מרתקות על מורשת שנדחתה אך עדיין נוכחת בעולמנו. הצטרפו למסע אל העבר וחשפו את השורשים הרוחניים שהמשיכו להכות גלים גם כיום.

במאה השש־עשרה, בעיקר לאחר השתלטות העות'מאנים על הארץ, התכנסה בצפת קבוצה של אישים יהודים בעלי שיעור קומה, בהם ר' יוסף קארו בעל שולחן ערוך, האר"י הקדוש ותלמידו ר' חיים ויטאל, ר' משה קורדובירו, ר' שלמה אלקבץ, וראש המשוררים ר' ישראל נג'ארה. אישים אלו עיצבו מחדש, איש איש בדרכו, את התרבות והמסורת היהודית לדורות הבאים. זה היה רגע היסטורי מכונן, פריחה יוצאת דופן גם אם קצרת ימים. למרות זאת, התודעה ההיסטורית היהודית המודרנית, ובמיוחד הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מאופיינים ביחס מסויג ואמביוולנטי כלפי צפת, ואף בהתעלמות ממנה. דחייתה של צפת ההיסטורית נכרכה בדחיית מורשתה, אף על פי שמורשת זו הוסיפה להתקיים בעולמם של יהודים רבים. הספר תודעת משנה, תודעת מקרא: צפת והתרבות הציונית בוחן את תודעתם של מתיישבי צפת במאה השש־עשרה למול התודעה הציונית המודרנית, ומציג אותן כשני מודלים תיאולוגיים־ פוליטיים של התיישבות בארץ ישראל: האחד מושתת על המשנה והאחר על המקרא. אישי צפת פנו אל הארץ בתקופה שלאחר חורבן המקדש וביקשו להתחבר אל התנאים – בראש ובראשונה אל ר' שמעון בר יוחאי, שלו יוחס גם ספר הזוהר. הציונות, לעומת זאת, נשא