"כתיבתו של מירן מאופיינת בלשון חסכונית ונקייה, אך עם זאת בעלת עוצמה רגשית. יש בה כעין קסם עטוף מסתורין. עיקרה לא בפואנטה או בגילוי מסעיר, אלא ביצירת אווירה חידתית, שבה נדמה כי יש היגיון, אך הוא נסתר מן העין. בולט העיסוק במסעות, הן ממשיים והן הזויים, שבסופם מתגלה עקרון הקיום הפרדוקסלי. בדידותו של היחיד מגולמת בהתכסותו בזהויות שאולות. לעתים קרובות הוא נדרש למפגש עם הזולת הזר, במה שהופך, בניגוד לצפוי, לשעת חסד. ברבות מהיצירות ניצבות דמויות שוליים אבודות, המופנות אל מגע כפוי עם דמויות המרכז. החיכוך הבלתי־נמנע בין אלה לאלה מוביל לסיטואציות שבהן נשמע קולם של המושתקים, ומתברר כי בפיהם דברים משמעותיים. יצירתו ממחישה את ראיית העיניים לצד ראיית הלב, כלומר את השילוב בין תיאור ריאליסטי מדויק להתבוננות אישית מהורהרת. יצירתו קרובה ליצירתו של ישעיהו קורן, במבחר הנושאים, ובעיקר בסגנון. כמו כן אפשר לראות בו את ממשיכו של שופמן, אמן הסיפור הקצר, וכמי שהטרים את הפרוזה הקיומית ה"רזה" של עוזי וייל, גדי טאוב, ובמידה מסוימת גם את הפרוזה של אתגר קרת." [יגאל שוורץ, יובל פז בתוך "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"] קובץ הסיפורים הקצרים הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמור הוא ספרו ה־17 של ראובן מירן.