מי אינו רוצה שינוי בחינוך? רבים מאד – מנהלים, מורים, הורים, תלמידים, חוקרי חינוך ובעלי עניין נוספים – מבקשים שינוי גדול במערכת החינוך. הם אינם יודעים בדיוק מה ואיך, ואין ביניהם תמימות דעים, אבל הם מאוחדים במחשבה, שהיש אינו עונה על הצרכים: לא של התקופה ולא שלהם-עצמם. חוסר שביעות הרצון הולך וגובר והוא בעיקר פרי העשור האחרון. מי שעקב אחר התקשורת לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ט יכול היה להיווכח באמצעותה, בעוצמת העמדות השליליות הרווחות בציבור כלפי מערכת החינוך. שרי החינוך האחרונים – גדעון סער, שי פירון (פחות) ונפתלי בנט (במיוחד) – מקדמים במשרד החינוך אג'נדה פוליטית אישית. לצורך זה הם מפזרים לאורך הדרך אמירות, טענות ונתונים שהאמת מהם והלאה. הספר בא לחשוף את שפע הפייק ניוז הללו, ובתוך כך הוא מציג את מערכת החינוך כפי שהיא – ומצביע על הכיוון שאליו יש לחתור. בין המילים והביטויים שמוצגים כלא-אמת מופיעים: "מושגים", "מדידה והערכה", "טוהר הבחינות", "זכאות לבגרות", "חמש יחידות מתמטיקה", "חינוך", "הדתה-שמדתה", "אמון", "ערכים ופוליטיקה", "אוטונומיה", "פרויקט" ו"שוויון הזדמנויות". הספר מחולק לשניים: בחלקו הראשון הוא מציג את "ילקוט הכזבים" של בכירי המשרד, ומסביר כיצד באמצעות פייק ניוז שורדת המערכת כמעט מבלי להשתנות. הקורא יוכל לראות מה עומד מאחורי המילים והביטויים שהוזכרו ואת היקף החול שזורים בעינינו. בחלקו השני הוא מציע דרכים לשינוי: גם של הקונספציה, כלומר, מהו היעד שאליו צריך להגיע, וגם את התהליך וההתארגנות. הוא מבקש מכל מי שהנושא חשוב לו – להצטרף לעשייה לשם שינוי המצב.

מי אינו רוצה שינוי בחינוך? רבים מאד – מנהלים, מורים, הורים, תלמידים, חוקרי חינוך ובעלי עניין נוספים – מבקשים שינוי גדול במערכת החינוך. הם אינם יודעים בדיוק מה ואיך, ואין ביניהם תמימות דעים, אבל הם מאוחדים במחשבה, שהיש אינו עונה על הצרכים: לא של התקופה ולא שלהם-עצמם. חוסר שביעות הרצון הולך וגובר והוא בעיקר פרי העשור האחרון. מי שעקב אחר התקשורת לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ט יכול היה להיווכח באמצעותה, בעוצמת העמדות השליליות הרווחות בציבור כלפי מערכת החינוך. שרי החינוך האחרונים – גדעון סער, שי פירון (פחות) ונפתלי בנט (במיוחד) – מקדמים במשרד החינוך אג'נדה פוליטית אישית. לצורך זה הם מפזרים לאורך הדרך אמירות, טענות ונתונים שהאמת מהם והלאה. הספר בא לחשוף את שפע הפייק ניוז הללו, ובתוך כך הוא מציג את מערכת החינוך כפי שהיא – ומצביע על הכיוון שאליו יש לחתור. בין המילים והביטויים שמוצגים כלא-אמת מופיעים: "מושגים", "מדידה והערכה", "טוהר הבחינות", "זכאות לבגרות", "חמש יחידות מתמטיקה", "חינוך", "הדתה-שמדתה", "אמון", "ערכים ופוליטיקה", "אוטונומיה", "פרויקט" ו"שוויון הזדמנויות". הספר מחולק לשניים: בחלקו הראשון הוא מציג את "ילקוט הכזבים" של בכירי המשרד, ומסביר כיצד באמצעות פייק ניוז שורדת המערכת כמעט מבלי להשתנות. הקורא יוכל לראות מה עומד מאחורי המילים והביטויים שהוזכרו ואת היקף החול שזורים בעינינו. בחלקו השני הוא מציע דרכים לשינוי: גם של הקונספציה, כלומר, מהו היעד שאליו צריך להגיע, וגם את התהליך וההתארגנות. הוא מבקש מכל מי שהנושא חשוב לו – להצטרף לעשייה לשם שינוי המצב.