"נפרדנו? איך זה יכול להיות? הוא מוחשי לי כל כך, כאילו רק אתמול, רק אעצום את עיניי ואני רואה בבירור, השערות הזהובות הקצרות על מפרקי ידיו, השיער שנופל על עיניו, פרוע וסורר, עיני הדבש שלו מתכהות בתשוקה אליי, אליי, חולצת סיום המסלול מהצבא שהוא אוהב ללבוש כשהוא ישן, והדרך שבה שהוא לובש את החולצה, כמו ילד קטן, קודם משחיל את הראש ואז יד ועוד יד. מה זאת אומרת, נפרדנו? איך זה קרה?" כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה - אימה, אחיה וחברתה הטובה - אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר. איילת מנסה לחזור לחייה ולעבודתה ומתאהבת מחדש, אבל הסודות מעברה הנשכח מאיימים לפרום את החיים החדשים שרקמה. אולי בחיים אחרים הוא רומן קצבי ומושך על תעייה במבוך הזיכרון, על טראומה, סודות ושקרים, על אהבה ואשמה ועל האומץ חסר הפשרות להאיר את מה ששרוי בעלטה. הכתיבה הייתה תמיד חלק מחייה של מיכל צינמון–פירון, דוקטור לביולוגיה בהכשרתה. היא מתגוררת בהרצליה עם בן זוגה, שלושת ילדיהם וארבעה חתולים.