מודן

The Nightingale/ Kristin Hannah הזמיר מאת כריסטין האנה רומן היסטורי העוקב אחר שתי אחיות צרפתיות במלחמת העולם השנייה וכיצד כל אחת חותרת תחת הכיבוש הנאצי בדרכה שלה. ויאן ואיזבל איבדו את אביהן פעמיים: בפעם הראשונה כשחזר משירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה ובפעם השניה לאחר מות אימן, שהייתה הדבק והאהבה. לאחר מות האם שלח האב את בנותיו הרחק ממנו. ויאן הבינה את המסר ומצאה לעצמה חברה טובה ואהוב נעורים והקימה חיים פשוטים, יפים, מלאי בגטים עם קממבר ויין. איזבל, הצעירה מבין השתיים, לא מצאה את מקומה וביתה, ברחה מכל בית ספר ופנימייה ונלחמה על אהבת אביה (אותה השיגה שנים מאוחר יותר בדרכים שוברות לב). ויאן ואיזבל נשים שונות בעל מזג שונה והרבה משקעים ואשמה המלווים את הסיפור לאורך כל הדרך, כל מפגש ביניהן דרמטי מאוד ומצאתי את עצמי מייחלת לאיחוד ומפגש נוסף שוב ושוב. הספר בנוי עם סיפור מסגרת אותו מספרת אישה שאיננו יודעים את זהותה עד סוף הספר, מה שיוצר מתח עצום לגבי עתיד האחיות והשרדותן. חווית הקריאה שלי הייתה בין הסוערות ביותר בשנים האחרונות. אתחיל מכך שכבר קראתי אותו בעבר. קראתי ולא זכרתי מי המספרת הראשית, הייתה לי תחושה של זיכרון המהלך העלילתי אבל כיוון שלא זכרתי ממש, זה רק הוסיף למתח. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רומן היסטורי לפת את ליבי וגרר אותו בדרכים עקלקלות וחצה איתו הרים וגדרות תיל. לכאורה זו נשמעת חוויה מכאיבה, ואין ספק שתחילתו של הספר, כמו גם הפסטורליות המתוארת משליכה את הקורא הישראלי על המלחמה שלנו, זו שעדיין מתרחשת בזמן כתיבת סקירה זו. עם זאת, ואולי למרות זאת, ההתעקשות של הסופרת לנסות ולהראות לנו את היופי, האהבה, הניסים בתוך הזוועות כמו גם בחירה מודעת של הדמויות ולא מתוך עצימת עינים כמו ב"החיים היפים" אלא תוך כדי הליכה בתופת, מעוררת השראה כמו גם כאב. שאבתי את הספר ביומיים (חג ושבת לא כולל ארוחות ואורחים שכמעט תכננתי להסתגר בחדר ולהתעלם מכולם אז בני לקח את הספר והחביא אותו עד לעזיבתם) והתעקשתי לסיים אותו אל תוך ליל אמש, מתייפחת באמת, עם דמעות! חוויה כזאת אינה מובנת מאליה ואני מוכרחה לומר שמיומנות הכתיבה של האנה מתבטאת באופנים שונים: בשפה (קראתי באנגלית – שפת המקור ועליה אני ממליצה): ביטויים וכתיבה עשירת תיאורים שערכם מובן ועולה ככל שהסיפור מתקדם וניתן לראות את השינוי בפסטורליה, באוכל, בלבוש. בבניית הדמויות: הדמויות הראשיות לופתות (הפועל הזה פשוט מדויק לי, ולכן חוזרת עליו שנית) באנושיות שלהן וכל שאר הדמויות עגולות, מעניינות וחשובות גם הן. ניכר כי כל אחת ואחת נבנתה לאחר חשיבה מעמיקה ותחקיר. תחקיר: לכתוב רומן היסטורי על המבוסס על אירועים שקרו או בהשראתם זו לא משימה פשוטה ולמרות שלא חייתי בשנות הארבעים בצרפת, יכולתי לחוש, להריח כמעט ולשהות בעלילה. עלילה: אין רגע דל. חייה של איזבל סוערים ועבודתה במחתרת מטורפת ממש. חייה של ויאן שלכאורה מהוות מראה לשגרת החיים תחת הכיבוש מותחים סביב הנוכחות של החיילים הגרמנים (באק וריכטר, כל אחד ואופיו והשפעותיו השונות) בתוך השגרה והניסיון לעשות את הדבר הנכון יחד עם השרדות בתנאי מחיה קשים. שתיהן פעילות ופועלות בדרכים שונות וכל אחת תורמת להתנגדות לכיבוש הנאצי בדרך שונה. הבכורה שלי יודעת מתי אני נשאבת קשות אל ספר והיא חומדת לקרוא אותו אחרי, דבר שהיה לי ברור ומובן ומומלץ עד שהגעתי לשליש האחרון ובו התוכן הופך להיות קשה מאוד. אני מתלבטת. זה לא שהיא לא קראה דברים דומים, אבל זה עדיין מרגיש קרוב מדי לבית. מוזמנים לשתף דעתכם בעניין (נערה בוגרת בת 16). אסיים במשפט הפתיחה של הספר (בתרגום חופשי): "אם למדתי משהו בחיי זה שבאהבה אנחנו לומדים מי אנחנו רוצים להיות ובמלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת." משפט זה הוא נכון לכולנו היום, מי יתן ולעולם לא נצטרך עוד ללמוד שיעור קשה זה.

טוב, אני חושבת שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה. כן, פתאום גיליתי את רות וייר. קראתי את סיבוב המפתח, ראיתי כי טוב והחלטתי לנסות עוד. אז טוב שכך. הספר הזה הוא מותחן מצויין. הוא כתוב בגוף ראשון, מנקודת מבטה של נורה. נורה היא סופרת ספרי מתח צעירה. היא מוזמנת למסיבת רווקות של מי שהייתה חברתה הטובה בימי היסודי והתיכון. זה קצת מוזר לה, מכיוון שלא היו בקשר כבר די הרבה שנים, אך היא מחליטה לנסוע. יחד איתה נוסעת חברה משותפת, ושם בבית ליד היער מגיעים עוד חברות וחבר של הכלה מההווה. תוך כדי השהות והפעילות החברתית, אנו נחשפים לדרמות מהעבר וכן מההווה, עד לנקודה שבה אנחנו לאט לאט מבינים מה מביא את נורה לבית החולים (מה שמוצג לנו בתחילת הספר). זהו מותחן פסיכולוגי שכתוב בצורה קולחת, מרתקת ומשחק לנו בראש ממש עד הסוף. כל הקצוות נסגרים בצורה טובה ויפה. מומלץ בחום לכל חובבי המתח באשר הם.

שימו לב שזו סקירה על הטרילוגיה ולא רק על הספר הראשון - אבל הסקירה כולה נטולת ספויילרים. על הספריםאמאני אל-חיזה, נערה מעיירה קטנה בשומקום בקצה המדבר הגדול ביבשת מיראז'י, יודעת שעתידה הוא ממש לא להיתקע במקום בו שני הוריה מתו ובחברה שקרובה להשיא אותה בניגוד לרצונה, אז ההחלטה ההגיונית היא כמובן לברוח ולנצל כל יתרון שתוכל להשיג, כמו למשל העובדה שהיא צלפית מומחית. רק שבדרכה אמאני נתקלת בזר מסתורי שקצת משבש לה את התוכניות ובהמשך אפילו בקבוצה מסתורית שהיא חשבה רק לאגדה המסופרת לילדים. בספר השני אמאני נמצאת בסיטואציה מורכבת לבדה והיא צריכה להתמודד עם הקשיים אליהם נכנסה ולהמשיך לחתור למטרתה הסופית. הספר השלישי והאחרון בסדרה הוא הסיום הגדול של קווי העלילה שכבר מתחילים מהספר הראשון, והוא המשך ישיר לספר השני שמסתיים בנקודה מכרעת. מה חשבתי במהלך הקריאהקודם כל, חשוב לציין שאם אתם מצפים לספרים שהם מעבר לתבנית הרגילה של הז'אנר, זה קצת פחות המקום. או לפחות ברוב הספר הראשון שהוא בעיניי הכי חלש בסדרה, לוקח לו קצת זמן להתניע והוא נותן תחושה של אקספוזיציה ארוכה - מה שמאוד הגיוני כספר ראשון ובכל זאת אני מסוגל להבין את הקושי בלהתמיד בו. מצד שני לקראת נקודת האמצע/סוף של הספר הראשון דברים מתחילים לזוז ולהתגלות, והספר מקבל אופי מעניין משל עצמו. זה גם משפיע מבחינת כמה מהטוויסטים יכולתי לצפות מראש, חלקם היו ברורים לי כבר בתחילת הספר הראשון לגבי קווי עלילה שנחשפו בספרים הבאים, אבל היו גם לא מעט הפתעות שריככו את העובדה שניחשתי אירועים מסוימים. בהמשך הספרים ממש משתפרים בעיניי, מהשני בסדרה הכי נהניתי כי היו בו בחירות ממש חכמות ומקוריות מבחינת ההתמודדות של המילטון עם הפנטזיה בספר ובכלל עם הדמויות, גם העלילה והטוויסטים היו נהדרים. השלישי אמנם מתחיל קצת איטי למרות שהוא המשך ישיר לקליף האנגר רציני, אבל מתישהו הוא מגביר קצב ולא משחרר, היו רגעים לא פחות ממדהימים במהלך הקריאה - וכמובן, מדובר בסיום אפי וגדול לסיפור. הסטאפ של הספרים ממש מיוחד ונפלא, יש ניחוח ים תיכוני ברור ופולקלור שנע איפשהו בין התרבויות האלו, לגמרי מגיע להמילטון שאפו ענק על בניית העולם והמיתולוגיה, זה ביצוע מוצלח לכתיבת היסטוריה ותרבות מעמיקה ליבשת ולפנטזיה. יש מוטיב מגניב במיוחד שנוכח בעיקר מהספר השני והלאה אם כי גם קצת בראשון, והוא מעבר לסגנון כתיבה של אגדת עם לעומת הסגנון הרגיל של הספר, המילטון משתמשת באלמנט הנ"ל לתקצירים אבל לא רק, כשהיו אירועים משמעותיים הם סופרו בצורה הזו, מה שבהחלט מעביר אימפקט שונה ברמת העלילה. אי אפשר לדבר על ספר נוער בוגר (או יותר נכון לומר YA) בלי להזכיר את הרומנטיקה, היא נוכחת מאוד בספר הראשון, אפילו טיפ טיפה יותר מאשר ספרים אחרים בז'אנר, ואז בספר השני המילטון ממש מתרחקת ממנה והרומנטיקה לא קיימת בכלל - אישית זו בחירה שמצאה חן בעיניי בתור קורא שמעדיף את הפנטזיה והתמקדות בעלילה אבל אני מודה שהמהלך קצת מוזר אחרי הספר הקודם, ואז בספר השלישי אנחנו חוזרים למערכת היחסים שמתקדמת בקצב לא מהיר במיוחד. אני חייב להזכיר את הדמויות - הן פשוט מעולות! יופי של איפיון ואמינות בכתיבה שלהן, וזה משהו שחוזר על עצמו ובלט מאוד, איכשהו דווקא המושא הרומנטי הרגיש לי דמות קצת פחות עמוקה לעומת השאר, אבל יש מצב שזה רק אני או בגלל שלא היה לו מספיק זמן מסך בשביל שאשים לב לפרטים מסוימים. הסדרה פמיניסטית באופייה, לא משהו שדוחפים בכוח או בולט יותר מדי, אבל יש בין השורות מסרים על ההתנהגות של הגברים בספרים, ויש דגש על דמויות נשיות חזקות וההתמודדות שלהן בעולם. בנוסף, אישית קראתי את הספרים ברצף וזה משהו שתרם לי להבין טוב יותר את העלילה כי בכל זאת מדובר בהמון פרטים, מי שיכול אני בהחלט ממליץ על המהלך, לדעתי יש ערך מוסף לקריאה רציפה. טריגרים ותכנים רגישים אלימות, רצח, פציעות שונות, חטיפה/שבי, הוצאות להורג והרג די אכזרי. מיניות - רמיזות מיניות, נשיקה, מזמוזים, וסצנת יחסים לא מפורטת בכלל ודי פייד טו בלאק. יש גם אזכורים לאונס או גבר ששולח ידיים. הסדרה מיועדת לנוער בוגר ומעלה. לסיכוםהמורדת מהחולות - הבוגדת בכס - הנוקמת בלהבות. שלושה ספרים שמרכיבים סדרת נוער בוגר מוצלחת, עם המון אקשן, תככים, פוליטיקה ורומנטיקה משולבים לכדי יצירה מוצלחת. חייב לציין שיש לספרים את הקסם הספציפי שגורם לי להתחיל ספר ולראות שעברו כמה שעות והופס! הגעתי לעמוד האחרון, את הראשון בלעתי והשני והשלישי באו בעקבותיו מהר מאוד. ממליץ ממש על הסדרה המעולה הזו לחובבי ספרי נוער בוגר ופנטזיה. תודה שקראתם:)

״7250״ הוא ספר שנקרא מהר, כמעט בבת אחת, אבל נשאר בגלל מה שמסתתר מתחת לקצב שלו. אילן הייטנר יודע לעשות משהו שנראה פשוט ורק בדיעבד מבינים כמה הוא לא מובן מאליו: לכתוב ישראליות בגובה העיניים בלי להפוך אותה לפלקט. יש בספר הומור, חוצפה, דיבור ישיר, רגעים של גבריות קצת מבולבלת והרבה קצב - אבל מתחת לכל אלה יש גם עצב, געגוע ושאלה אמיתית על מה קורה לאדם כשהוא מבין שהחיים לא תמיד מתיישרים לפי הסיפור שהוא סיפר לעצמו. זה לא ספר שמנסה להרשים בכוח או להיות “ספרותי” במובן הכבד של המילה. להפך - הכוח שלו הוא בנגישות. הדמויות מדברות כמו אנשים שאנחנו מכירים, מתבלבלות כמו אנשים שאנחנו מכירים, צוחקות ברגעים הלא נכונים ונפגעות גם כשהן מנסות להעמיד פנים שהכול בסדר. דווקא בגלל זה קל להיכנס אליו, ודווקא בגלל זה הוא מצליח לגעת. בעיניי, הייטנר במיטבו כשהוא כותב על הפער בין החיצוני לפנימי: בין הציניות לרגישות, בין הרצון להיראות קליל לבין המקומות שבהם כבר אי אפשר לברוח מעצמך. יש ב״7250״ משהו מאוד ישראלי - לא רק בשפה ובקצב, אלא בתחושה הזו שהחיים כל הזמן נעים בין בדיחה, כאב, חברות, אהבה ואיזו כמיהה לא לגמרי מנוסחת למשהו נקי יותר. גם התהליך הארוך שעבר הייטנר מספר לא מעט על ההתבגרות של ישראל ישראלי. זה ספר מהנה מאוד, אבל לא ריק. הוא מצחיק בלי להיות שטחי, מרגש בלי ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות, וקריא מאוד בלי לוותר על לב. מבחינתי, זה בדיוק מסוג הספרים שמזכירים למה לפעמים הסיפור הכי ישראלי, הכי יומיומי, הכי “חבר׳ה”, יכול פתאום לפתוח משהו עמוק ואנושי מאוד.

על הספר תיאו קפלן מרוצה מחיי היום יום שלו בסך הכל. הוא וחבר קרוב חולקים את תפקיד הקפטן בנבחרת הכדורגל של השכבה וגם בבית הספר הוא מוקף חברים ושמח בחלקו. ביום שישי עגום משהו, אחרי אימון קשוח במיוחד, הוא מגלה שכוכב הכדורגל האהוב עליו יצא באמירה אנטישמית למדי ושהחברים שלו כמו גם הנהלת בית הספר פשוט... מתעלמת מהעניין. תיאו המבולבל והנסער לא יודע איך להכיל את הסיטואציה כשבעצם זו הפעם הראשונה שהזהות שלו כיהודי הופכת לנושא שיוצר קונפליקטים ואנחנו עוקבים אחריו במהלך העלילה כשהוא מנסה להבין מה לעשות, איך, ואם בכלל. מה חשבתי במהלך הקריאה נדיר למצוא ספרי נוער ובמיוחד כאלה לנוער צעיר שאין בהם מוטיב פנטזיה/הרפתקה שמניע את העלילה, אבל אל תאכילו את המפלצת דווקא מצליח להיות ספר פרוזה נהדר לקוראים שהם קהל היעד (וגם קצת יותר) מעצם היותו סיפור שכתוב טוב וקולח. אני מודה שאישית באתי קצת זהיר לגבי הספר, אמנם אני מאוד אוהב ספרות נוער למרות שכבר עברתי את הגיל (כביכול) אבל לפעמים, כשספר מצהיר על עצמו מלכתחילה ככזה שבא להעביר מסר כלשהו, זה יכול להעיב על העלילה עצמה מה שלרוב די מבאס. שמחתי ממש לגלות שלמרות שאל תאכילו את המפלצת עוסק באנטישמיות ובהתמודדות איתה הוא עדיין מצליח להיות בראש ובראשונה סיפור שכיף לקרוא. אין בספר פרקים והוא מחולק לשלוש נקודות מבט. תיאו, שגם מתפקד כדמות הראשית עם הכי הרבה זמן במה מתמודד עם המון תהיות ומחשבות כלפי היחס של החברים והסביבה לגבי הזהות שלו. אחותו אנני שבשלב מסוים מחליטה לקחת את העניינים לידיים ומקבלת תפקיד חשוב בעלילה. וגייב - ילד חדש בשכבה של תיאו, שגם הוא מתמודד עם קשיים בדרכו שלו עקב היותו שונה בנוף. בנוסף, בעיקר לקראת סוף הספר יש עוד כמה נקודות מבט, אבל הן בעיקר כדי לתת לנו זוויות נוספות על קטע ספציפי. אם כבר דמויות אני אספר שהאמת, תיאו הוא לא בהכרח הדמות החביבה עליי. כאמור הוא גיבור הספר אבל בסופו של יום מצאתי את עצמי נהנה הרבה יותר מלקרוא את הקטעים בהם גייב מספר את העלילה. זה הרבה עניין של טעם אבל תיאו הרגיש לי קצת לא עקבי ומגובש כדמות - מצד שני, לקהל היעד המקורי זה לגמרי יעבור מעל הראש. כמו שכבר הזכרתי, הספר לא מסתיר את העובדה שהוא עוסק בהתמודדות עם אנטישמיות. אבל לפני הכל הוא דווקא סיפור סוחף שגם מציג יפה את שאר הדברים שבני נוער מתמודדים איתם. נכון שחלק נכבד ממנו אם לא כולו סובב את עניין האנטישמיות אבל לא תמצאו כאן דחיפת מסרים בכוח למרות שבקלות אפשר להבין במה הספר עוסק. בחוויה האישית שלי מצאתי בו יותר מכמה רגעים אינטלגנטיים ויפים ממש. אני אמשיך את קו המחשבה הזה ואציין שכן קצת הרגשתי שקווי העלילה המרכזיים נבנו מסביב למסר. זאת אומרת שהיו דמויות או חלקים בעלילה שהייתי שמח לעוד מהם או קצת הרחבה בנושא אבל יצאתי עם תחושה שברגע שכל המסביב הרגיש אמין מספיק, שם ההרחבה בנושאים הופסקה. טריגרים ותכנים רגישים אנטישמיות וגזענות, אמא של אחת הדמויות חלתה בקורונה ונפטרה עקב סיבוכי המחלה. לסיכום בשורה התחתונה אל תאכילו את המפלצת מקיים בדיוק מה שהוא מבטיח וכספר נוער צעיר הוא מתאים מאוד לקהל היעד שכנראה פחות יוטרד מדברים כאלה ואחרים שאני כקורא בוגר ומנוסה יותר שם לב אליהם. מרענן לקרוא ספר פרוזה לנוער שמצליח להיות ישיר ועם זאת לא מכביד. 264 עמודים | תרגום: ענבל שגיב-נקדימון | מאי 2026 תודה שקראתם:)

האלמנה הוא ספר נוסף מבית היוצר של ג’ון גרישם, אך לצערי חוויית הקריאה שלי ממנו הייתה מאכזבת מאוד. בעיניי, מדובר בספר שבו העלילה אינה מותחת במיוחד ואף מרגישה צפויה כמעט לכל אורכה. בניגוד למותחנים אחרים בז’אנר, הספר כמעט ואינו מצליח לייצר מתח אמיתי, וההתפתחויות בעלילה אינן מפתיעות. למעשה, לאורך הספר אין טוויסטים משמעותיים, דבר שמפתיע במיוחד כאשר מדובר בספר של גרישם, שסיפוריו בדרך כלל מצליחים להפתיע ולשמור על הקורא במתח. בניגוד לספרים אחרים של הסופר, שמצליחים לשלב מתח גבוה, טוויסטים חכמים ודילמות משפטיות מסקרנות, כאן התחושה הייתה שונה לחלוטין. במהלך הקריאה אף הרגשתי שהספר אינו תואם את סגנון המתח המוכר של ג׳ון גרישם, עד שלעיתים נדמה היה כאילו נכתב על ידי אדם אחר. עם זאת, יש לציין כי הכתיבה עצמה טובה וקולחת, כפי שמאפיין בדרך כלל את גרישם, ולכן הקריאה עדיין זורמת. בסופו של דבר, עבורי מדובר באחד הספרים החלשים שקראתי מהסופר. העלילה צפויה לחלוטין, המתח כמעט ואינו קיים, והספר הותיר אצלי תחושת אכזבה.