משפחת הרמן נשברה לראשונה כשההורים התגרשו וחילקו את הילדים ביניהם. אבל הסדקים היו שם קודם, הרבה קודם, ומה שנשבר פעם אחת, לעולם לא יהיה עוד שלם. ״רק כשפירקתי אותו גיליתי שבמשך שבע-עשרה שנים בניתי עם יהושע בית מלגו. כזה שקל לפרק ולמיין חזרה, לשים כל חלק בקופסה נפרדת, בלי אף סימן לכך שאי-פעם נצמדו. כשהלכתי לקחת איתי את כל הספרים עם הכריכות הרכות והצבעוניות. השארתי את הקשיחות, הכבדות, הכרוכות בעור ומוטבעות בזהב. לקחתי איתי את כל ציורי המים והשמן, את כל מפות הבד, המנסרות והעציצים. השארתי את התמונות של הרבנים, את השטיחים, כלי הכסף והפמוטים. אפילו את המיטה הזוגית שלנו היה קל להפריד. שתי מיטות שנצמדו זו לזו כשמותר, נפרדו כשצריך.״ כאשר האם, רדופה על ידי זיכרונות מהבר וחרדות מהעתיד, מחליטה להימלט ם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, המשפחה מתנפצת שוב, והפעם, לתמיד. רסייה הם שמספרים את הסיפור הזה, המתפרש על פני עשרים שנה ושתי יבשות, בין ירושלים לטורונטו, בין קודש לחול. בתנופה עזה וכובשת נעה שפרה קורנפלד בין נקודות המבט וטווה את הקורים הסמויים מן העין שקושרים את דמויותיה אלו לאלו, מפעילים וכובלים אותן. ביופי, בכאב ובכנות היא מתארת את התפוצצות המשפחה הגרינית ומתווה את מסלוליהם של החלקיקים שפיזרה לכל עבר. שפרה קורנפלד היא סופרת ואשת תקשורת. אין מקם כזה הוא ספרה השני.