כנרת, זמורה

ללא ספוילרים ברוב המקרים שקוראים ספר ביום, בעיקר במותחנים, הקורא יגיד "לא הצלחתי להניח את הספר". ובעוד זה קורה לי לא מעט, ב"מה את יודעת" קרה לי ההפך המוחלט: כל כמה פרקים הייתי חייבת לקחת הפסקה. אלו היו הפסקות קצרות של לעבד את מה שקרה בפרק האחרון ולנסות להבין את התמונה המלאה, במהלכן עשיתי דברים שלא דורשים להפעיל מחשבה במיוחד, אבל פשוט הייתי חייבת לעצור, לחשוב, לנשום (כי מסתבר שעצרתי את הנשימה בזמן הקריאה), ורק אז יכולתי להמשיך. כמובן עדיין קראתי תוך יום, ולמרות שעברו כמה ימים וגם קראתי שני ספרים מאז, הוא עדיין מגרד לי במוח וימשיך לגרד עד ש"אשבר" ואקרא בפעם השנייה. מה את יודעת הוא מותחן פסיכולוגי מאת מעין רוגל. הוא עוקב אחרי עדי, בחורה צעירה שעוברת בעקבות בעלה לגור במושב ביחד עם שני זוגות נוספים, אחרי ששלושת הגברים התחברו בצבא. אחד מהם, רז, מנהיג קהילה ("ספק קבוצה לשיפור מודעות, ספק כת", מתוך גב הספר), שלילה אחד יוצא להליכה – ונעלם. לאורך הספר, קבוצת החברים מנסה להבין מה קרה לרז. עדי מבינה מאוד מהר שכולם שומרים סודות, ומחליטה להתחקות אחריו כדי לגלות בעצמה, מה קרה באותו לילה. וואו וואו וואו. באמת אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. כמו שכתבתי בהתחלה, קראתי אותו ביום ואני לא מפסיקה לחשוב עליו מאז. אני עדיין לא בטוחה שהבנתי כל מה שקרה. אני עדיין לא בטוחה בעד מי אני, איזה דמויות אני אוהבת ואיזה לא. אם חיפשת ספר שיגרום לך לחשוב, להיכנס ללופים מחשבתיים ובאופן כללי כל הרגשות שמותחן פסיכולוגי מעורר – טוסו לקרוא. עכשיו.

אתחיל מהסוף: רותם ברוכין עשתה, בעיניי, את הדבר המוצלח ביותר בספרות הספקולטיבית הישראלית. יצירה של יקום שלם, עם הגיון פנימי שדורש בסך הכל השעיית אמון אחת ויחידה. יקום שיש בו גיבורות וגיבורים מקומיים שקל להזדהות איתם. ומעל הכל הוא מכיל פוטנציאל הרחבה אין סופי. במרחב ובזמן. עם קצת (טוב, הרבה) יחסי ציבור ומודעות אפשר להפוך את רעיון שומרי הערים למולטיוורס בפני עצמו. את רעיון שומרי הערים התחילה ברוכין לגלגל לפני מספר שנים בבמות השונות של הספרות הספקולטיבית הישראלית. הרעיון פשוט. לכל עיר - או כל מקום התיישבות אחר - ישנה רוח המקום, רוח העיר. ישות על אנושית שפועלת לטובת אותו מקום, ומגלמת בתכונותיה את רצונותיהם ותפיסותיהם של אנשי המקום. רוחות הערים לובשות דמויות המתחלפות כרצונן (בגבולות מאפייניהן), משפיעות על המציאות בתחום שיפוטן, ומקיימות בינן לבין עצמן מערכת של יחסי גומלין, רעות ותחרות. אפשר למצוא בהתנהלויות האלה לא מעט רבדים סימבוליים, אבל גם פנטסיה טהורה. האנשה מקסימה של ההתיישבות האנושית שמקבלת חיים משלה. אבל גם רוחות הערים זקוקות מדי פעם לסיוע. לעצה טובה. לאוזן קשבת. למי שיפשר בינן לבין חברותיהן־יריבותיהן. כאן נכנסים לתמונה שומרי הערים. אנשים יחידי סגולה שיכולים לראות את רוחות הערים ולתקשר איתן. לכל מדינה שומר ערים משלה. כל שומר ערים כבול לגבולות מדינתו שלו (וכך מוסיפה ברוכין למארג הרעיונות גם את הכמיהה לחופש ואת השפעתן של גבולות). וכל שומר ערים מתמודד עם צרות נוף מולדתו. הספר (הראשון, יש לקוות) משרטט שני קווי עלילה מרכזיים, ונעזר בקו היסטורי נוסף. אנחנו מתלווים אל יונתן של לפני 15 שנה, שומר הערים לעתיד בשנים שבהן הוא עדין לא נכנס לתפקיד, וכמו יונה, מנסה להמלט מהגורל. תחילה ברחבי הארץ, ולאחר מכן באירופה. במקביל, אנחנו מלווים גם את יונתן־של־ההווה, שצריך לפענח מדוע תל־אביב (יפו) האהובה שלו שינתה את פניה. וכדאי שיזדרז, כי נראה שמשהו באמת מנסה להשתלט עליה, ושאר הערים כבר התכנסו למועצת מלחמה. הספר מצוין לא רק בגלל התבנית הרעיונית המשובחת שברוכין מציעה, אלא גם בגלל איך שברוכין כותבת אותה. בהומור שמאפיין דמויות ודיאלוגים. בהתייחסות לרגשות ולפגמים שיש לדמויות. ובאופן מאוד בולט - באופן שבו היא מרפרפת על הישראליות ומעניקה לכל עיר אישיות משלה. לפעמים באפיון לבוש קורץ ("אבל נתניה מתעלמת מהן ומביטה בי בציפייה מתחת לברט שלה"). לפעמים בהתייחסות ישירה יותר (גבעתיים ורמת גן רבות קצת בפתיחה: "'את צודקת הוד מעלתך הרב־תרבותית!' גבעתיים מסירה במחוות כבוד לעגנית כובע שצץ פתאום על ראשה. 'שני דתיים שלא רוצים לגור בבני ברק ושלוש מכולות רוסיות - ועשית מעצמך קיבוץ גלויות מהלך. כולה עיר מקלט לאלה שתל אביב יקרה להם. בדיוק כמוני, כפרה. אבל בניגוד אליי, זה כל מה שיש בך'". אל דאגה. הן תשלמנה). לפעמים בתשורות שהן מעניקות ומחזיקות שמץ ממהותן. משהו בכתיבה כמו מקים את העיר אל מול עיני הקורא. ההאנשה - לפחות בכתיבה הברוכינית - עוברת נפלא. ויש גם התעלומה, ויש גם הפיתרון, ויש גם רעינות של חופש וגבולות, טוב ורע, שלום ומחירו (בעיניי התייחסויות מאוד לא טריוויאליות, בוודאי לא מהצד הפוליטי "המקובל" יותר בבראנז'ה). ובעיקר: המון המון פוטנציאל. כל כך הרבה ערים שממתינות לתורן להתגשם ולהגיע למרכז הבמה. כבר כתבתי שאני מחכה לספר הבא? #ספר_כן. לגמרי.

שומרי הערים - רותם ברוכין כנרת זמורה דביר, 2022, 400 עמ'. ז'אנר: פנטזיה אורבנית. את הספר הזה קניתי לגמרי במקרה. עשיתי קנייה של כמה ספרים, אבל כשיצאתי מהחנות, הספר 'שומרי הערים' קרץ לי בשובבות מהערימה בכניסה, כנראה הוא ידע שלא אצליח להתעלם ממנו.. כי זכרתי אותו מסקירות בקבוצה 'המלצות אמיתיות על ספרים' בפייס. אז התיישבתי בצד לקרוא מהאתר 'עברית' את הפרק הראשון שלו (שבדיעבד גיליתי שזה בכלל הפרק השני וטוב שכך, כי הפרק הראשון לא מושך כ"כ. הפרק הראשון מציר הזמן השלישי, הסבר בהמשך) ועוד לפני שסיימתי, ידעתי שהוא חייב, חייב, חייב!! להצטרף לאוסף המכובד שיש לי, אז החלפתי את אחד הספרים (אגב, זה היה 'הציפור הצהובה שרה') 🤷🏽‍♀️ למרות שלרוב אני לא קוראת ספרות מקור, אבל יש בודדים שעוברים את הסינון.. 🏙🌆🌃🌇 מה אם בכל מקום שהייתם נמצאים בארץ הכל היה מסתדר לטובתכם? בלי פקקים ובלי תורים? אבל עם ההטבות והזכויות יש גם חובה ואסור לכם לצאת מהארץ. הייתם הולכים על כל הקופה? זה בדיוק מה שקורה ליונתן. יונתן הוא שומר ערים, תפקידו לתווך בין האנשים לבין רוחות הערים ולעיתים לתווך בין הערים. הספר נע בין 3 צירי זמן: 1. 2003 - כשיונתן היורש של אביו ועתיד להיות שומר ערים. 2. 2017 - כשיונתן שומר ערים בפועל. 3. פרק ממש מידי פעם שקצת מרגיש לא קשור ולא מובן ורק בהמשך הצלחתי להבין על מה מדובר. 2003: יונתן כאמור יורשו של אביו, הוא מקבל את כל ההטבות של שומר ערים וגם יכול לדבר עם רוחות הערים. רוב השומרים והיורשים הם גברים. רוח עיר זו אישה (אין רוח עיר גבר) שבעצם מגלמת את כל מה שקיים בעיר שלה: אנשים, אמונתם, לבוש וכו'. היא יכולה לשנות את עצמה כרצונה: צעירה, ילדה, זקנה וגם כמובן בשיער ובלבוש. למשל ירושלים יכולה להיות ערביה אבל גם דתיה עם חצאיות עד הרצפה. יונתן מרגיש שמדינת ישראל זה הכלא העתידי שלו ובהתחלה כל הזמן מנסה לברוח, הבעיה שכשהוא נמצא בגבולות עיר מסויימת, היא יודעת איפה הוא והערים מונעות ממנו לברוח. בשלב מסויים, אביו של יונתן אומר לו שהוא יכול לצאת לטייל בעולם הגדול יחד עם היורש של קנדה שגם רוצה לטייל והם יוצאים לטייל באירלנד, רוב קו העלילה זה הטיול שלהם, אבל בגלל ששניהם יורשים גם שם אנחנו פוגשים רוחות עיר וזה קו עלילה מאוד מעניין. 2017: יונתן כאמור, שומר ערים של מדינת ישראל. ת"א מתחמקת מהערים הקרובות אליה והן יחד עם שאר הערים מאוד דואגות לה ובאות ליונתן בבקשה שיטפל בבעיה. 🏙🌆🌃🌇 ספר מאוד ישראלי, כמעט ואין אנשים, רוב הדמויות הן ערים. אבל זה לא פגם ממנו בכלל, להפך, הרעיון ממש מקורי ומגניב בעיני. קראתי בעבר סקירה, לא זוכרת של מי, שהפריע לו שלא הייתה שום רוח עיר מיישובי השומרון ובנימין, אפילו חברון לא מוזכרת. לי זה גם מאוד הפריע, יכול להיות שהייתי שמה לב לזה גם בלי לקרוא על זה בסקירה. אמנם אריאל קיימת שם, אבל זה לא באמת מספק, ציפיתי למשהו רציני יותר, אני לא מצפה שיהיה אזכור לכל עיר, יישוב, קיבוץ ומושב, אבל אני כן מצפה שאם יש אזכורים של כפרים ערבים שיהיה לפחות אזכור של יישוב אחד לפחות מעבר לקו הירוק, אבל לא היה כלום ושום דבר וזה קצת ביאס אותי. מצד שני כן יש דיבור מאוד מרכזי על פינוי ימית, אז אולי זה מתאזן קצת. ואולי זה פשוט ניסיון לא להכנס לפוליטיקה ובאמת אין בספר סכסוך ערבי - יהודי וכאלה דברים. התנ"ך מבחינת יונתן זה שילוב של היסטוריה ומיתוסים, רותם כתבה לי שהיא התייעצה עם חברים דתיים לאורך הכתיבה וזה באמת כתוב בצורה עדינה, מה גם שיונתן פתוח לשמוע דעות שונות משלו. היה אזכור שולי של זוג גייז וזה הרגיש ממש מאולץ. אם משהו לא משתלב בעלילה, לפעמים עדיף לוותר ולא להתעקש עליו. מצד שני, יצא לי להתכתב עם רותם קצת והיא כתבה לי שיש דמות ביסקסואלית מחוץ לארון, אזכורים של מערכות יחסים להט"ביות בין הערים, ועוד הרבה דמויות להט"ביות משניות כמעט בכל נקודה, גם אם הן לא חוזרות על עצמן, אבל אני לא שמתי לב לזה. טריגרים ותכנים קשים: אובדן הורה, מוות ואובדן באופן כללי, יש טיפה קרבות אקשן ויש מצב שיהיה טריגרי למפוני יישובים. שורה תחתונה: רעיון ממש מקורי ומגניב, אבל קצת דברים שמפריעים. מצד שני כן ממליצה עליו ואקרא אותו שוב.

שומרי הערים/ רותם ברוכין הוצאת כנרת זמורה ביתן מספר עמודים 396 פנטזיה ארץ ישראלית התאמת גיל 16+, טריגרים: מוות קרובים תקצירון: לכול מקום יש את הרוח שלו, אני אמור להיות השומר הבא אני המתווך המרגיע המסדיר והמסנכרן וגם הנעזר, רוחות הערים גידלו אותי אבל הן גם הכלא שלי כי להיות שומר אומר שהגבולות שלהם הם הגבולות שלי תקחו לדוגמא את סדום ומה קרה לה כשהשומר שלה עזב.., יונתן הרואה את רוחות הערים כחלק מתפקידו כשומר לא מקבל בקלות ובהבנה את תפקידו כי לאהוב מקום לא אומר שלא מתחשק לך לפעמים לנדוד ולחוות מקומות אחרים. כמי שהרבה מאוד פעמים חשה שהגבולות של ישראל הקטנה נותנים גם תחושה של כלא היה לי ממש קל להזדהות עם גיבור הספר והמסע שלו להבין ולקבל את האחריות שלו הרעיון של הספר מביא חיבור קצת אחר לישראל שלנו הוא מוציא את הקורא לחשוב על המהות של כול עיר כהרכב של אכלוסיתה ולראות איך הניצוצות השונים האלו יוצרים מארג ייחודי של ישראליות הרצף של הסיפור היה קצת מוזר לי נראה שהיה קצת חורים שהושלמו אח"כ אבל לא משהו שהפריע להנות מהספר

“הן תמיד ככה – או שהן בלתי נפרדות, משלימות זו את משפטיה של זו או שהן רבות כמו ילדות בגנון. אבא שלי היה מתייחס לכל זה בחיבה, מסביר שככה זה כשהן מבלות את כל הזמן שלהן יחד, כשהרחובות שלהן מעורבבות כל כך אלה בתוך אלה שבלתי אפשרי לדעת היכן אחת מסתיימת והשניה מתחילה."(תיאור של מערכת היחסים בין רמת גן לגבעתיים) ***** כל מי שגר בקהילה יודע שיש לה אופי. משהו שמייחד אותה משאר המקומות בארץ ובעולם. כשאני חושב על כפר סבא אני חושב על תותחנים, אחוז גיוס גבוה, ורחוב ראשי שאף אחד לא רוצה לנסוע בה. יש את קניון ערים הישן עם המרחב הפתוח הענק שלו וקניון G החדש עם הסינמה סיטי, והוא לא הקניון הכי חדש כי יש גם את אושילנד וכפר סבא הירוקה עם מגדל מכבי הענק. כשאני חושב על כפר סבא אני חושב על סבינו ועל חומוס אחלה (שאין לי מושג עם עדיין קיים), חנות מזכרות התיירים שסבא שלי היה נוהג לקנות בה וגם על שיפודי ציפורה. אני יודע את כל זה ואני אפילו לא גר בכפר סבא. אני גר בקרני שומרון – יישוב מאד שונה, אבל גם יישוב מאד קרוב (מבחינה גיאוגרפית) וגם לה יש אופי מיוחד. חשבתן פעם אילו יכולתן לדבר עם אותן מקומות אלו סיפורים הן היו מספרות? זאת שאלה שאני שואל את עצמי מדי פעם ככל שהיישוב גדל ומתפתח ומשתנה, וכשאנחנו התושבים מתווכחים על כיוון הקהילה – כי ריבוי שכונות שווה ריבוי דעות. אז אם אתם שומר ערים אתם יכולים לעשות בדיוק את זה כי לכל עיר וישוב יש רוח ולכל מדינה יש שומר. תפקיד מאד חשוב עם המון כח, המון אחריות וגם המון מגבלות וזאת חלק מהחוויה שאותה מתארת רותם ברוכין בספרה החדש והראשון שומרי הערים. אז קודם כל דיסקליימר. אני פאנבוי. לא ספציפית של רותם, אלא של קהילת המדע בדיוני והפנטזיה בארץ וכשמישהי שתרמה המון לקהילה לאורך השנים מוציאה רומן ראשון וכשזאת מישהי שאני באופן כללי נהנה לקרוא את סיפוריה ("פינוי-בינוי" קרע אותי מצחוק) אז אני מתלהב ואני מתלהב חזק. הגעתי להשקה בעולמות, ישבתי בשורות האחרונות (מאחורי Keren Landsman) מה שאיפשר לי להיות בין הראשונים בתור לקנייה ולחתימה (יש לי עכשיו גם ד"ש מקרני שומרון) וכשהחג נכנס, זנחתי את שר הטבעות שאני קורא מחדש וישר צללתי לתוך הספר. סיימתי תוך קצת יותר מיום וזאת היתה חוויה מעולה. ועכשיו אני אספר לכם למה. העלילה של הספר מביאה את סיפורו של יונתן שומר הערים של מדינת ישראל הרשמית. זאת ה"לגיטימית" שגבולותיה הם גבולות הקו הירוק (אגע בזה בהמשך) (טעות. ראו תוספת עריכה). והסיפור של יונתן מתחלק לשני נראטיבים: יונתן המבוגר בסביבות גיל 40, שתפקיד השומר ממלאת את כל חייו ויונתן הצעיר שיותר קרוב לגיל עשרים שרוצה לברוח כמה שיותר רחוק ממדינת ישראל ומהתפקיד הכולא. יש המון יתרונות בלהיות שומר ערים. אתה אזרח מספר אחד בפועל בכל מקום שבו אתה מבקר. רוחות הערים ידאגו לך לתנאי המחיה הכי טובים (תחשבו החדר הכי טוב במלון הכי טוב תמיד פנוי בשבילכם). אף פעם לא תצטרכו לחכות בתור לשום מקום, לא בסופר ולא בקופת חולים. ופקקים וחניה הם בעיה של אנשים אחרים. הכנסת אורחים ישראלית הכי טובה שיש. לא משנה אם יונתן רוצה את זה או לא. תחשבו אמא/סבתא/אחות/דודה פולניה, מרוקאיות, תימניה, רוסיה, ייקית (וגם פלסטינית-ישראלית), תחשבו על זה בצורה הכי קיצונית שיש עם משאבים וכוחות בלתי מוגבלים ותקבלו את ערי ישראל. הן אוהבות את השומר שלהן בכל הכח, אבל יש להן גם ציפיות והרצונות האישיים של השומר פחות חשובות. יש לו תפקיד למלא. זה אומר שהוא צריך לבקר את כל הערים והישובים, ולא להשאר יותר מדי במקום אחד כי אחרת השאר יתחילו לקנא, זה אומר שהוא צריך ליישב סכסוכים כי הערים הן אחיות ואחיות אוהבות לריב, זה אומר שהוא לא יכול לצאת מגבולות הארץ (הערים לא יתנו לו) וזה אומר שהוא חייב להוליד יורש. והוא לא יכול לספר על זה לאף בן אדם אחר כי רוב בני האדם לא יכולים לראות ולתקשר עם רוחות הערים. יונתן השומר המבוגר כבר השלים עם דרישות התפקיד והוא משתדל לעשות את עבודתו כמיטב יכולתו (למרות שעדיין אין לו ילדים). יונתן היורש הצעיר מתקומם נגד כל זה. כמו הישראלי המצוי הוא שואף לחופש, רוצה לראות את העולם ולתרום את חלקו למדינה והערים לא נותנות לו לעשות את זה. שני קווי העלילה מרתקים. יונתן המבוגר פותח לנו צוהר לנקודת מבטן של ערי ישראל השונות ודרכו אפשר ללמוד על האופי השונה של כל מקום. לא רק של המקומות הגדולים כמו תל אביב וירושלים, אלא גם מקומות שפחות תופסים את הכותרות הראשיות כמו רמת השרון, בת ים ורמלה. דרך יונתן הצעיר אנחנו לומדים להכיר בקשיים של להיות יורש, במגבלות הכח ובהמשך הדרך שגם למקומות הכי קטנים יש ערך ובכאב כשמקום שנטעת בו שורשים נעקר ממקומו – לא משנה מאיזו סיבה. הלב שלי בכה כמה וכמה פעמים תוך כדי קריאה. והוא גם שמח וגם צחק. לפעמים עשיתי את זה בשקט ולפעמים בקול. ככל שיונתן המבוגר ויונתן הצעיר התפתחו, אני התחברתי אל הסיפור יותר ויותר. כנ"ל לגבי לא מעט ערים ומקומות שהופתעתי שהופיעו. ואכן הופתעתי מבחירות הערים לא מעט פעמים. מצד שני יש חיבורים אחרים מאד הגיוניים ששמחתי שנחקרו כי לא מספיק שמים לב לנושא (למשל יש המון דמיון בין אירלנד לישראל). אז חסרונות – כי אני חייב לנסות לשמר איזושהי נימה של אובייקטיביות. אז קודם כל דמוגרפיה – ערי ישראל הן מאד ישראליות, אבל הישראליות הזאת היא לא בהכרח ישראליות יהודית ורחוקה מאד מלהיות ישראליות דתית. שזה הגיוני מצד אחד כי הערים הן מכלול התושבים שלהן ואין הרבה ערים גדולות בישראל עם רוב דתי. מצד שני האספקט הזה עדיין קיים בדמוגרפיה שלנו והוא הרגיש לי קצת חסר. עבורי לא מדובר בחסרון, אלא יותר מעין אמירה סמויה, מאחורי הקלעים, אפילו לא מסרים. מי שלא רגיש לנושא כנראה לא ישים לב. אני רגיש לנושא הזה ושמתי לב. יונתן יכול לבקר בסדום שנמצאת בערבות ים המלח, אבל הוא לא מבקר ביריחו, עיר שנחרבה בעבר הרחוק כי שומר כשל בתפקידו. ויש כל כל הרבה ערים בישראל שמאד קל לפספס את אלו שלא הוזכרו. וגם יש גבול הגיוני כמה אפשר להכניס לתוך ספר. עדיין שמתי לב וזה עורר אצלי תחושת פספוס. משהו אחר יותר מהותי שהפריע לי קשורה להחלטה מאד חשובה שיונתן המבוגר צריך לקבל. כל הספר חיכיתי לראות מה תהיה הבחירה שלו בנושא ובסוף הספר ההחלטה מתקבלת עבורו באופן שפותרת בעיה, אבל יוצרת בעיות אחרות. אני רציתי שהוא יחליט, לכאן או לכאן והוא לא עושה את זה ובעיני יש כאן קצת טעם לפגם – לא אצל יונתן, אלא אצל הסופרת. הרגיש לי קצת כמו רמאות כי לא רצתה להתמודד והפתרון של לקחת ממנו את ההחלטה מונע ממנה וממנו את הצורך בלהתמודד. אבל אלו עניינים של טעם אישי. סך הכל מאד נהניתי מהספר. הכתיבה קולחת, הלב יוצא אל הדמויות ובכיף אני יכול לראות את עצמי מביא לזה קריאה חוזרת עוד שנה או אחרי שיצא ספר ההמשך. מה שיבוא קודם. (בלי לחץ רותם). מומלץ בחום ולכו תקנו לפני שיגמרו הספרים - כי אנחנו רוצים שיגמרו הספרים וידפיסו עוד.

הו, האירוניה. שם הספר כל כך נכון... בעמוד 60 לערך מתחיל להתבהר. אנו למדים מי היא רונה- נשואה ואם לתינוק, אחות צעירה לנעה ותרצה בהפרש גיל ניכר למדי. מרגישה תקועה אחרי הלידה והטיפול בתינוק. היא שואפת לעשות מעשה ולהתחיל קריירת כתיבה פייסבוקית במסגרת קבוצת נשים כותבות. כותבת, מתקנת, מוחקת, ממציאה דמויות מנוגדות כמו אפידיומולוג ומתנגדת חיסונים או להפך. יש לה שאיפה לכתוב ולפרוץ קדימה. עד כאן טוב ויפה ובסיס לסיפור שיכול להיות לא רע בכלל. אבל... אבוי, הכתיבה מחרבת. מה זה מחרבת. עמוד על שמו יוצא הדופן של התינוק- טבאי (נשיא הסנהדרין). בעלה גידי הוא ארכיאולוג ספק ימני ספק שמאלני. קשה להבין. באיזה מקום האבסורד הוא שיש למחברת כשרון כזה או אחר ועברית יפה. הספר לפחות נטול הומור דלוח וקיטש (שמצאתי בשפע אצל אחרים) אבל הוא מפוספס וחבל. סגנונו עמוס לעייפה, דחוס, מתזז מדבר לדבר ובין הדמויות והיה קשה לעקוב. המון פסיקים מיותרים הקוטעים את שטף הכתיבה ומכבידים. מלל רב ומה שמרגיש ניסיון לתחכום יתר משיג את התוצאה ההפוכה. 'פעם, כשהתלוננה בדרך התלוננות מפונקת מתחננת להפרכה...' או 'וגיתית אמרה, מה, ורונה אמרה, נחשי מה קראתי אתמול, וגיתית אמרה, לא נכון'... במילה, מתיש. משכתי עד שליש הדרך (מ-350 עמודים) טרם אמרתי נואש. ברבאק. 1.5 כוכבים.