ב־6 במרס 1967, בשבע בערב, נכנסה אישה לשגרירות ארצות הברית בניו־דלהי והושיטה לשומר התורן את דרכונה. הוא החוויר, נעל את הדלת מאחוריה, התקשר מיד אל מזכיר השגרירות ומסר לו את הקוד הסודי המציין שבשגרירות יש עריקה סובייטית. כשהגיע המזכיר פנתה אליו האישה ואמרה לו, "טוב, אולי לא תאמין לי, אבל אני בתו של סטלין." סוֶוטלנה יוֹסיפוֹבְנָה אַלילוּיֶבה נולדה בשנים הראשונות לייסודה של ברית המועצות ובילתה את ילדותה מאחורי חומות הקרמלין. מעמדה הקנה לה הגנה מהרעב ומהטיהורים שחוללו שמות ברוסיה, אך חייה לא היו נטולי טרגדיות. היא איבדה כמעט את כל מי שאהבה, כולל אמה, אחיה ורבים מקרובי משפחתה. כשהחליטה לבסוף לערוק, היא נאלצה להשאיר מאחור את שני ילדיה. מה משמעות הדבר, להיוולד כבתו של אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה, לשאת את נטל השם הזה כל החיים ולעולם לא להיות חופשייה ממנו? כמו רבים אחרים, התקשתה אלילויבה להסביר את מעשיו של אביה. היא דחתה מכול וכול את פשעיו, אבל הואהיה האב שבזיכרונות ילדותה העניק לה אהבה - עד שחדל. רוזמרי סאליבן מתארת בביוגרפיה עטורת הפרסים בתו של סטלין את חייה המרתקים של אישה שחייה נכרכו במאורעות הברוטליים של המאה ה־ 20 בדרכים קורעות לב. בהיותה לכודה בין שני העולמות, במאבקי הכוח של המלחמה הקרה בין מזרח למערב, לא זה ולא זה היטיבו עמה, והיא נאלצה לפלס את דרכה בחיים בכוחות עצמה.