"יוֹנָתָן הִסְתַּכֵּל עַל כֻּלָּם וְרָאָה בְּלִי לְהַגִּיד כְּלוּם שֶׁכֻּלָּם צְהֻבִּים, וְרַק הוּא - חוּם..." נושא האימוץ הוא נושא לא פשוט. כאשר מדובר באימוץ ילד שונה וויזואלית ממשפחתו המאמצת, הדבר מורכב עוד יותר: כולם רואים, כולם יודעים, גם אנשים שפגשנו הרגע בפעם הראשונה כבר יודעים עלינו ועל ילדנו יותר מאשר היו יודעים אם ההבדל החיצוני לא היה רב כל כך. אז... איך מתמודדים? מה אומרים לילד רך כל כך? ילדים אלו, לדעתי, באופן מיוחד, ערים וחשופים להערמת קשיים מצד החברה, ואת כוחם צריכים לשאוב מהבית. כשיונתן התחיל לשאול, אני התחלתי לענות. כרכתי את השיח הזה לספר. השאלות לא תמו מאז, וכך גם התשובות, אך הספר עזר לי לפרוס מול ילדי נרטיב כרונולוגי, הגיוני, כנה ואמיתי, כך שידע מהו סיפורו האישי, ללא חלקים ריקים (ככל האפשר). אני מאמינה שילד ששואל זכאי לתשובות. איך להתאים את התשובות ליכולותיו של הילד? כל הורה ידע לפי המתאים לילדו או לילדתו. הספר הזה נותן לגיטימציה לשאלות להישאל ולתשובות להיענות, ונותן תחושה של "אני לא לבד" לילדים האהובים שלנו, שלצערינו לפעמים מרגישים כך.