הפרשה שהסעירה את יאשי הייתה "התאהבותה של יוליה, בחורה יהודייה, בסטודנט שחור, גוי, מאפריקה שנשלח להשלים את לימודיו באוניברסיטת יאשי". מה קרה ליוליה ומה זה יאשי? יאשי — העיר בה נולדתי, הייתה בירת נסיכות מולדובה, שונה מהמקום שטוף השמש שאליו נשאנו עינינו — חיפה. בין שני העולמות המנוגדים האלה נעה ילדה עם משפחתה. הם נושאים על גבם תרמיל ובו דורות של תקווה. הסיפור שלי מתאר את הדרך בין שני העולמות, את אבני היסוד שעיצבו את ילדותי ביאשי ואת רכבת ההרים שחווינו בשנה הראשונה לעלייתנו לארץ, לחיפה ב־1964. אם ה"גאדג'ט" והפרח הרקום שעל הכריכה מזכירים לך משהו או מסקרנים אותך — אני מזמינה אותך לפתוח את הספר ולהיכנס לעולמם של מאות אלפים שעלו מרומניה בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת — אוהבי מולדת, חרוצים וצנועים. הם קמו מזוועות השואה ומהפוגרום הנוראי בעיר יאשי (29 ביוני 1941) בזכות אמונתם ב"מפעל הציוני ובתקווה שתפחה והתעצמה עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, מדינת ישראל, שבה לעולם לא יקרה עוד כדבר הזה. כמה טוב שאבי ובני דורו לא ראו את הפוגרום ב־7 באוקטובר 2023, שקרה במדינת היהודים". הספר חובק חלק מהסיפורים שאבי, סמי עויזר, כתב על יאשי היהודית. שוש דרימר, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשמונה, עובדת סוציאלית (MSW), ניהלה מחלקה באגף הרווחה בכפר סבא, מומחית בנושא "בני משפחה מטפלים", מנחת קבוצות ומדריכה.