"בערבי הסתווים בין מצוק לעקה מיתמר לבבי הבוער בזעקה" יכול להיות שכל כך הרבה צער כבר לא יכול להינתק, ולא יתמוסס גם אם ניצוק עליו את כל מי הימים? אולי הצער כרת את השמחה והיא איננה ולא תופיע שוב? אולי הוא עייף מלהחלים, מותש מלחלוף? ומה אעשה בכל המילים המבקשות להחלישו ואינן מחזקות דבר? האם אלעג לאפסותן? אין בי זעם. רק ריקות דלה מזוקן. ייסורים ואורם משמשים בערבוביה בשירת חיי. לא ידעתי פשרם, לא אבין את שברם ולאן יוּשר צערם, ומה ייעשה בכאב הזה. אז אמרתי אכתוב עֲלֵי ספר, למען ייוודע, והולכי דרך ימצאו ביטוי לדוויים ואור לשאלתם. הן צריך לכתוב את הכאב, לְסַפְּרוֹ, מדמם כמות שהוא, להגיד ולמלל. הוא בורא תקווה, והיא אור. * * * אוסף שירים שנכתבו לאורך ארבעים שנה, בתחנות שונות במסע חיי המחברת, מסע חיפוש ומצוד אחר אהבה ושמחה, שלא הסתיים עד עצם היום הזה. כתב היד כתוב ביד אומן, בשפה מצוינת, עשירה מאוד בביטויים, במטאפורות ובדימויים, אף במשחקי מילים, ובחריזה הנוכחת מאוד בכל השירים. השפה מושכת מייד את העין, מסקרנת, מרתקת את הקורא אל המילים, ואף לוקחת אותו למחוזות רחוקים של זמנים עברו בשירה העברית. הכותבת כמו מחיה את שפת אותה התקופה, ומעניקה לה חיוּת עכשווית, מבלי לפגום לרגע בתחושת הטקסיות, הרהיטות והיוקרה של המלל. נעים לקרוא את שירתה של המחברת, להעמיק ולצלול לתוכה ולפגוש באהבתה ללשון העברית. מי שהתגעגע לעושר השפה – הספר הזה עבורו.