"ככל שחלפו הדקות, טירופו של הקצין רק הלך וגבר, במיוחד אחרי שהעבודה נעצרה, וכל העיניים הופנו עתה לעברם. במצב הזה לכולם היה כבר די ברור שמשהו נורא עומד להתרחש. כי אם הג'ינג'י ייסוג מאיומיו, הוויתור הזה יתפרש כחולשה שעלולה להביא לאובדן שליטתו על המחנה כולו. כדי להמחיש את זה, הוא שוב טלטל את אבא, הפעם בפראות גדולה עוד יותר, ואז דרך את אקדחו. לא ברור מה הייתה כוונתו בעשותו כך, אבל קשה לי לדמיין היום את האימה שלבטח אחזה באבא באותו הרגע כי סיכוייו לשרוד את ההתקף הפסיכוטי של הקצין נראו קלושים לחלוטין". הספר כשהתחלתי לכתוב הספד לאימא מתאר בלשון ציורית וקולחת את האירועים המסעירים והמרתקים שחוו בצעירותם בני משפחתו של הסופר, ובהמשך את ילדותו בברית המועצות, את קשיי הקליטה בארץ ולבסוף את עשייתו הביטחונית. הספר עוסק גם בתעתועי הגורל ובסגירת מעגלים, במסעות הגדולים בין העולמות המקבילים, בחוסן האישי ובהבדלים שבין הדורות, וגם בכמיהה לישראל ובאהבה אליה, וכל זאת תוך כדי דילוג מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ברוך גוטליב הוא יוצא מערכת הביטחון, ועלה לארץ בגיל חמש־עשרה, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. הוא כותב בגילוי לב, בהומור ולעיתים אף באירוניה נוקבת. זהו ספרו הראשון.