מה באמת מרגישים ילדים החיים בצל מחלת הורה? מה באמת יודעים המבוגרים סביבם על הכאבים שהם חווים, על המחשבות, על הפחדים? הייתי בת 13 כשסיפרו לי שאימא שלי חולה. לא ידעתי במה, אבל הרגשתי שמהרגע הזה הכול עתיד להשתנות. שנה לאחר מכן, חברה מבית הספר הטיחה בי "לאימא שלך יש סרטן" "העולם סביבי חדל להתקיים, מישהו משך אותי למעלה... ישבתי שם מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה... אני לא יכולה לדבר, אני משותקת מרוב פחד ובראש שלי מהדהדת רק מילה אחת, סרטן... סרטן… סרטן…" בספר זה העליתי ממעמקי התודעה סיטואציות שחוויתי כנערה, חלקן קרו במהלך שלוש השנים שבהן אימי הייתה חולה וחלקן קרו לאחר מותה. 40 שנה אחרי, הזיכרונות צפו ועלו, ואני כתבתי אותם בלי לחשוב. שיחות, רגשות, מחשבות ודמעות, כאילו חזרתי בזמן ואני שוב הנערה בבית ילדותי לצד אימי החולה. "לאִמָּא שלי יש סרטן" הוא סיפור הפותח צוהר לעולמה הפנימי של נערה החיה בצל מחלת אימה, עולם שרק היא מכירה, זה שאף אחד מסביב לא ידע שקיים. הסיפור מציג מחשבות ורגשות שילדים בצל מחלת הוריהם חווים ולא מדברים עליהם: פחד, תסכול, כעס, אי-ודאות, חוסר אונים, בדידות, נטישה ואשמה, ואז – הדחקה, וכן את התובנות של הילדה שהפכה לאישה, אשר מתבוננת לאחור, תוהה, חושבת, מתמודדת ובוחרת לקבל, לסלוח ולצמוח באהבה.