"לכל אחד יש דברים השמורים עמוק בבטן שאותם הוא רוצה להגיד, אך רק מעטים מעזים להעלות על כתב את סיפורם האישי. זה נכון במיוחד לגבי יהודי אתיופיה, ובפרט כשמדובר בנשים שעברו התעללות מינית, נמכרו לעבדות ועברו סבל רב - נפשי, חברתי ופיזי – והן לא מסוגלות לספר ולכתוב.אני לא יודעת לקרוא ולכתוב ומעולם לא כתבתי ספרים. את הסיפור שלי שמרתי עמוק בבטן עשרות שנים, כי זו הייתה המציאות הטרגית הפרטית שלי. במשך שנים התלבטתי האם לספר את מה שעבר עליי, אך התביישתי. חששתי ממה יגידו, כי אצל 'ביתא ישראל', הקוד התרבותי קובע שבחורות ונשים חייבות לשמור על כבודן, ואם קורה משהו נורא - לא מספרים, שותקים.אני מרגישה חובה לספר את האמת האוטוביוגרפית של אותם אירועים קשים שעברתי בדרכי להיפגש עם אמי ואחיי ומשם לעלות לישראל. זו מטרת הווידוי שלי - להזכיר ולספר על מה שנעשה לנשים באזור ארמצ'יהו ובסודן.אני מקווה שהסיפור האישי שלי ישמש עדות לחוויות שנשים רבות עברו, כמוני, ובעקבותיי יקומו נשים נוספות ויספרו את סיפורן. "