המחשבה שקיים בתוכו של ילד בן עשר פוטנציאל להמשיך את המפעל העצום הזה שנקרא זמר עברי, נשמעת הזויה. וכן המחשבה שלילד הזה יהיו אתגרים כלכליים בהמשך דרכו, שהוא יסבול מחרדה הקרויה אגורפוביה, שמתבטאת בעיקר בקשיים בהליכה, ושלעולם לא יקרא ספרי קריאה להנאתו ולהשכלתו, אם כי יקרא ספרי עיון לצורך לימודים גבוהים. אילו הייתם מספרים לי לפני עשרים שנה שזה מה שאני אעשה, אני לא הייתי מאמין. לנפץ את הכביש כתוב בפורמט של יומן ובו הגיגים שונים שרכשתי בשנות חיי. החיים שלי כרוכים ושלובים לבלי הפרד בזמר העברי, ועל כן לצד האגורפוביה חשוב לי מאוד לספר גם עליו. מבין הדברים שאני מדבר עליהם בספר ניתן למצוא דברים כמו מהי אגורפוביה, מהות הכתיבה עבורי, הרוחניות מול החומר, פרסום וחשיפה, הישגים, ההבדל בין חיצוניות ופנימיות, אני כיוצר וצורך תרבות ועוד. הספר בנוי כך מכיוון שלדעתי זהו האופן שבמסגרתו אני מרגיש שהכי נכון להעביר את עצמי לקורא, ודרכו אני מקווה שהוא יתחבר אליי בצורה המיטבית. שמי אמיר דנציגר, ואני בן 40 . עברתי מירושלים לתל-אביב בשנת 2020 . זהו ספר הפרוזה הראשון שלי. בספרי אפשר לראות כי ניתן לחיות עם חרדה על אף הקושי הגדול הכרוך בה. מטרת הספר היא לקדם את המודעות לאנשים עם חרדות ומגבלות ובו-בזמן להעצים את הזיקה לזמר העברי. שאיפתי המרכזית ככותב היא שהזמר העברי יתחדש ויעבור גם לדור שלי.