אסופת מאמרים זו מציגה את החזון הפמיניסטי כמדריך לשינוי חברתי. בספר משתתפות אקטיביסטיות וחוקרות מדיסציפלינות וחברות שונות כדי לבחון תפיסות קיימות ולמפות אפשרויות לשינוי ובכללן: פרופסור היידה גוטנר-אבנדרות', מייסדת הדיסציפלינה לימודים מטריארכליים מודרניים, פרופסור ברברה אליס מאן, בת שבט האירוקוואה מצפון אמריקה, ד"ר חנה קהת המציעה ראיית עולם אלטרנטיבית על בסיס היהדות, בניית עולם על יסוד נתינה אימהית (ג'נביב ווהן), דרך למידה אלטרנטיבית שמקורה במורשת האתיופית (בת אל משאשה אשכנזי), פרופסור קום־קום בהבנאני וחברותיה מציעות תפיסה אחרת של פיתוח; פרופסור אורלי בנימין מציעה עבודה אחרת. מאמרים אחרים מביאים מנסיונן של נשים ברחבי העולם (ראונה קוקאנן, גרשיה נרוואז ועוד) או חזון חדש (גלעד פדבה על הומוסקסואליות). כל אלו ואחרות שלא הזכרתי כאן, הן מקורות השראה לפעולה ולחשיבה חלופית. אני מאמינה שהפמיניזם הישראלי והפעילים לשינוי חברתי בשלים לראות חזון רחב, וספר זה מציע חיים אחרים שמחכים מעבר לפינה, אם רק נבחר לראותם. ד"ר אראלה שדמי הינה פעילת שלום פמיניסטית, חוקרת נשים ופמיניזם וקרימינולוגית המתמחה בלימודי משטרה. בעברה הייתה סגן ניצב במשטרה, שם מילאה תפקידי תכנון, דוברות וניהול משאבי אנוש. היא ממייסדות המחלקה ללימודי משטרה ועמדה בראש התוכנית ללימודי נשים במכללה האקדמית בית ברל . בין פרסומיה הרבים: תולדות משטרת ישראל, חלק א וחלק ב (1947-1958), דרך אם (2015), מורשת האימהות (2023),ארץ מאובטחת (2012), והספר הרואה אור בימים אלו ואולי המשטרה צועדת לסופה, עורכת שותפה של (2005) Sappho in the Holy Land ושל בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל (2013). ד"ר שדמי יזמה את הקמת המרכז הפמיניסטי בירושלים "קול האישה", את תנועת השלום "האם החמישית" ואת המוזיאון לתרבות ויצירה של נשים שהקמתו מתעכבת. היא האישה הראשונה שהשתתפה בקורס פו"מ במשטרה, המייסדת והעורכת הראשונה של כתבי העת "משטרה וחברה" ו"מראות המשטרה", וזכתה במלגת פולברייט. מחקריה מתמקדים בין היתר בזהות האשכנזית ובהתפתחות קהילות מקומיות כאקטיביזם טרנספורמטיבי.

אסופת מאמרים זו מציגה את החזון הפמיניסטי כמדריך לשינוי חברתי. בספר משתתפות אקטיביסטיות וחוקרות מדיסציפלינות וחברות שונות כדי לבחון תפיסות קיימות ולמפות אפשרויות לשינוי ובכללן: פרופסור היידה גוטנר-אבנדרות', מייסדת הדיסציפלינה לימודים מטריארכליים מודרניים, פרופסור ברברה אליס מאן, בת שבט האירוקוואה מצפון אמריקה, ד"ר חנה קהת המציעה ראיית עולם אלטרנטיבית על בסיס היהדות, בניית עולם על יסוד נתינה אימהית (ג'נביב ווהן), דרך למידה אלטרנטיבית שמקורה במורשת האתיופית (בת אל משאשה אשכנזי), פרופסור קום־קום בהבנאני וחברותיה מציעות תפיסה אחרת של פיתוח; פרופסור אורלי בנימין מציעה עבודה אחרת. מאמרים אחרים מביאים מנסיונן של נשים ברחבי העולם (ראונה קוקאנן, גרשיה נרוואז ועוד) או חזון חדש (גלעד פדבה על הומוסקסואליות). כל אלו ואחרות שלא הזכרתי כאן, הן מקורות השראה לפעולה ולחשיבה חלופית. אני מאמינה שהפמיניזם הישראלי והפעילים לשינוי חברתי בשלים לראות חזון רחב, וספר זה מציע חיים אחרים שמחכים מעבר לפינה, אם רק נבחר לראותם. ד"ר אראלה שדמי הינה פעילת שלום פמיניסטית, חוקרת נשים ופמיניזם וקרימינולוגית המתמחה בלימודי משטרה. בעברה הייתה סגן ניצב במשטרה, שם מילאה תפקידי תכנון, דוברות וניהול משאבי אנוש. היא ממייסדות המחלקה ללימודי משטרה ועמדה בראש התוכנית ללימודי נשים במכללה האקדמית בית ברל . בין פרסומיה הרבים: תולדות משטרת ישראל, חלק א וחלק ב (1947-1958), דרך אם (2015), מורשת האימהות (2023),ארץ מאובטחת (2012), והספר הרואה אור בימים אלו ואולי המשטרה צועדת לסופה, עורכת שותפה של (2005) Sappho in the Holy Land ושל בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל (2013). ד"ר שדמי יזמה את הקמת המרכז הפמיניסטי בירושלים "קול האישה", את תנועת השלום "האם החמישית" ואת המוזיאון לתרבות ויצירה של נשים שהקמתו מתעכבת. היא האישה הראשונה שהשתתפה בקורס פו"מ במשטרה, המייסדת והעורכת הראשונה של כתבי העת "משטרה וחברה" ו"מראות המשטרה", וזכתה במלגת פולברייט. מחקריה מתמקדים בין היתר בזהות האשכנזית ובהתפתחות קהילות מקומיות כאקטיביזם טרנספורמטיבי.