בתקופת הראשונים והאחרונים נכתבו על התלמוד הבבלי אלפי חיבורי פרשנות. המשנה, לעומת זאת, זכתה לביאורים עצמאיים מועטים יחסית. הסיבה לכך היא שלאחר חתימת התלמוד הפכה המשנה להיות חלק מלימוד הגמרא ולרוב לא עמדה כספר נפרד. אולם דווקא בשל כך, אלו שכן כתבו פירוש למשנה היו צריכים להצדיק את מעשיהם. מדוע, אם כן, היה צורך בחיבורים הללו? מה ניתן ללמוד מהם על היקף לימוד המשנה לאורך הדורות בקהילות יהודיות שונות? מה מייחד כל פרשן ומהי מטרתו? ומהם הגורמים לכך שבדורות האחרונים חזרה המשנה להיות מקצוע לימוד עצמאי? בשאלות אלו ועוד דן הרב ד"ר יוסף מרקוס, ראש החוג לתורה שבעל פה במכללה האקדמית הרצוג, ור"מ בבית המדרש לנשים מגדל עז. ספריו ומאמריו הקודמים של המחבר עסקו בחקר המשנה והספרות התנאית באמצעות כלי המחקר שהתחדשו בדורות האחרונים. ספר זה מתמקד בפרשני המשנה הקלאסיים, מהרמב"ם ועד רבי פנחס קהתי, בדמותם של הפרשנים ומגמות חיבוריהם.