מאחורי סורגי הברזל המפותלים של החלון הגדול בסלון ניבטו שביל הכניסה הביתה וגינת הקקטוסים של אמא, שאמרה תמיד שהם לא צריכים הרבה תשומת לב. כמו לכל הילדים, גם לי יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת ליד האוטו של אבא. בזו שלי אני עומדת מכווצת כשבצדי האחד הוולוו מנהלים בצבע בז' של אבא, ובצד השני אני נזהרת שלא להידקר מקקטוס נר הלילה האימתני שבגינת הקקטוסים של אמא..." נועה נולדה בסביון לזוג קיבוצניקים לשעבר, מלח הארץ, אמא רופאת לב־ ילדים ואבא בכיר במערכת הביטחון וגיבור ישראל. יום אחד, כשהייתה בת שש, נפתחה דלת הבית. ואז שוב. ושוב. וכך במשך שנים. נועה שתקה עד שאי אפשר היה יותר והתחילה להגיד. מאז היא אומרת ולא מפסיקה. הממואר תגידי נפתח עם ילדה קטנה ומתוקה שיש לה סוד גדול ומר. בהמשכו מתגלות תעצומות הנפש, נבנה דיאלוג פנימי רגיש ונחשף המסע הנחוש, הבלתי שגרתי, בדרך אל ההתבגרות המיטיבה. "טראומה היא פצע, ופצעים יכולים להירפא," אומר הפסיכיאטר הנודע ד"ר גאבור מאטה. תגידי הוא סיפור אופטימי על פצע שטופל כהלכה עד שהגליד והיה לצלקת שלפעמים אפילו נעים ללטפה, על תקווה וריפוי ועל החלמה של ילדה אמיצה שהפכה לאישה בר