אני אוהב סופרות וסופרים שיש להם קול ייחודי. קול שמספר בכל פעם סיפור אחר ("שולמית מאושרת", "לילי לא כלה" ועוד), אך עושה זאת בדרכו הכה מיוחדת. דורון שנער הוא אחד מאותם יוצרים יוצאי דופן שמצליח לתאר את היופי והכיעור האנושי בכלל והישראלי בפרט כמו בתאונת רכבת. זה מחריד, אבל אי אפשר להסיט את העיניים הצידה. 📖 במה עוסק הספר? בספרו החדש "אף אחד לא זז", נכיר דור של קיבוצניקים בגילאי שישים פלוס. בני החבורה שבילדותם בילו כל רגע יחד, הספיקו לעזוב את הקיבוץ, לפתח (ולסיים) קריירות, להקים משפחות ולעבור טרגדיות אישיות ומשפחתיות. למראית עין, אין לדן, מתן, עדינה וקרול כלום במשותף, אבל למעשה יש דבר אחד שמאגד אותם: שנאה יוקדת שאינה מרפה מאבנר, הנער האתלטי, המוצלח והנאה שבחר להשתמש בכוחו כדי להתעלל, להתאכזר, להשפיל ולבזות אותם במשך שנים. בשנת 2020, בה מתרחשים אירועי הספר, אבנר הוא אפילו לא הצל של מי שהיה בצעירותו. הוא זקן חולה, שפוף, מתפורר ועלוב שמחפש את סליחת חבריו ובעיקר את סליחתה של קרול ובתה תותי. האם יזכה למחילה, או שיש דברים שלא ניתן לסלוח עליהם? 📖 מה חשבתי על הספר? + "כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" : מחלות נפש, פגיעות מיניות, אלימות, נטישה, תאונות קשות ורכילות חסרת גבול. רק שחין וארבה חסרים לנו כדי לספור את עשרת המכות שחטפו ילדי הקיבוץ. דורון מיטיב לתאר אנשים פגומים, מה הוביל אותם לנקודה הזו ומשאיר לנו הקוראים להחליט אם מגיעה להם זכות המחילה. + הדיאלוגים : אני חושב ש 80% מהספר הוא נטו דיאלוגים. לא כל אחד היה מצליח לגרום לזה לעבוד, אבל תחת גרעין עלילתי שזור קונפליקטים, הדיאלוגים הארוכים מצוינים ומשרתים את התמה. + הישראליות : אני אוהב את הפרוזה שלי ארץ-ישראלית ואותנטית, ומה יותר מתאים לכך מהאחווה הלא כתובה בין חברי קיבוץ? מצרף את אחד הציטוטים החביבים עלי שגם מופיע בגב הספר - "...הילדים נהיו נערים, הנערים לבחורים, הבחורים בגרו, מבוגרים הזקינו, כל אחד צבר את חייו בנפרד, כל אחד והצרות שלו, הקמטים שלו, היקלשות השיער הייחודית לו, הזיכרונות שהם רק שלו, ועדיין, למרות מרחק השנים והתהפוכות שעברו מאז לידתם, נותרה בינם קרבה מיידית ואינסטינקטיבית שלא ניתנת להגדרה, סוג של זיכרון קולקטיבי שנטמע בתאי הגוף..." + הכריכה : עם סיום הקריאה, הבנתי את החוכמה בכריכה היפה של הספר. בהחלט שווה את הקריאה. שאלתי את דורון על ההשראה לספרו, ולדבריו "כבר נשאלתי אם אחת הדמויות בספר מבוססת על החיים שלי. אז לא, או לא לגמרי. זה סיפור על מי שגדלו בחברה צפופה חברתית ורגשית, נושאים איתם רגשות טובים ורעים ומה מתרחש כשהם נפגשים אחרי עשרות שנים של חיים בנפרד. יכולתי לדמיין חברה שגדלה יחד בבסיס צבאי, בקומונה בפנמה או באי של רובינזון קרוזו, אבל כמי שגדל בקיבוץ היה לי קל יותר להזדהות עם החבורה הזו. אז זה לא עלי ישירות, אבל עם השראה של מה שאני מכיר. הסיפור כולו, התחלה וסוף בדוי כמובן, זו פרוזה ולא ממואר." 📖 לסיכום... פרוזה ישראלית מצטיינת העוסקת בנקמה וסליחה, בחברות, שותפות גורל וערכי משפחה ועושה זאת בקולו הייחודי של דורון שנער, מהטובים שבסופרינו. ממליץ בחום לקרוא גם את ספריו הקודמים.