כנרת זמורה

חמישה שורדים - הולי ג'קסון תרגום - יואב אבני כנרת זמורה דביר, 2026 הספר התקבל לסקירה ~~~ שישה חברים נתקעים בקרוואן באמצע שום מקום, בדרכם לחגוג את חופשת האביב: 1. רֶד, בת שמונה עשרה, אומרים עליה שיש לה פוטנציאל אבל היא לא מממשת אותו 2. מאדי, החברה הכי טובה של רד, הן מכירות זו את זו מאז שנולדו, וגם האימהות שלהן היו החברות הכי טובות 3. אוליבר, אחיה הגדול של מאדי, סטודנט למשפטים 4. ריינה, בת הזוג של אוליבר, סטודנטית לרפואה 5. סיימון, חבר ילדות של רד ושל מאדי 6. ארתור, חבר של סיימון מקבוצת הכדורסל חמישה מהם ישרדו את הנסיעה. מחוץ לקרוואן מסתתר צלף. בהתחלה הוא יורה כדי למנוע מהם לברוח. אבל בהמשך הוא מתכוון לגלות את הסוד הגדול שאחד מהם מסתיר - והוא מוכן להרוג בשביל לגלות אותו. הספר הזה הוא כמו סרט אימה לנוער - מקום סגור, איום מבחוץ, סוד של אחד המשתתפים - אבל היופי והעומק בספר נמצאים באופי המעניין של הדמויות וביחסים האמינים ביניהם. הולי ג'קסון מצליחה לכתוב דמויות של נערות ונערים אמיתיות כל כך, שמתחשק לי לשבת איתם לשיחה ולהסביר להם שהכל יהיה בסדר, תקופת ההתבגרות תעבור והם יעברו אותה ויהיו חזקים וחכמים יותר. רד בסך רוצה לחגוג את החופשה עם החברים שלה. אבל עוד לפני שהם נתקעים עם הקרוואן, משהו לא בסדר. היא שוכחת שאלות שרצתה לשאול, יש לה תחושה מוזרה בבטן, היא מרגישה אשמה. רד היא גיבורה מכמירת לב, מסתורית ומעניינת. ככל שהלילה מתארך אנחנו מבינים שיש בתוך הקרוואן יותר מסוד אחד, ומתחת לפני השטח מסתתרים לא רק הסודות, אלא גם האופי האמיתי של החברים עולה אל פני השטח. "רד הסיטה את מבטה, והתמקדה במקום זה במכוניות בנתיב הסמוך, תחתיה. משהו לא היה בסדר: מלמעלה, מהחלון שלה, נראו המכוניות קטנות מידי, אבל היא עצמה לא הרגישה גדולה יותר. היא עקבה אחר מכונית כחולה שהאיצה כדי לעקוף, ועזרה לה במבט שדחף את הרכב קדימה. בבקשה, חבר - הנה, עקפת את קופסת הפח הדוהרת בכביש המהיר, על כל תשעה וחצי המטרים שלה." עורכת התרגום: שירי צוק | גרפיקה ועימוד: אורית רובינשטיין

על הספרשישה בני נוער יוצאים לטיול של חופשת האביב, ואחרי הכנות נמרצות החבורה נרגשת להתחיל את השבוע נטול המבוגרים. הם מתחילים את דרכם בנסיעה ארוכה בקראוון שהשיג אחד מהחבורה מדודו והכל טוב ויפה עד שהם נתקעים בדרך צדדית מחוץ למסלול. שם השישייה מגלה שגלגל אחד התפנצ'ר, שזה כשלעצמו לא ממש נורא - עד שמתברר שצלף מסתורי ירה בכל הגלגלים כדי ללכוד אותם, ורק סוד של אחד מהם יכול להציל ולשחרר אותם. מה חשבתי במהלך הקריאהאת הולי ג'קסון יצא לי להכיר מסדרת "המדריך לרצח לילדות טובות" שקראתי באפריל ומה יש לומר, עפתי על הספרים והיה לי ברור שאת החדש שלה אני אקדם ברשימת הקריאה העמוסה למדי. בשורה התחתונה - היה שווה. המדד האישי שלי לספרי מתח הוא כמה הם הצליחו לסחוף אותי ולגרום לי להתעלם מכל המסביב וחמישה שורדים עושה את זה נהדר. כמעט מהרגע הראשון הקצב מהיר מאוד וברגע שנשאבתי לקריאה הפסקתי לנסות לנחש מה עומד לקרות ופשוט העדפתי לרוץ הלאה עם עלילת הספר. האמת שאני משתמש במונח "לנחש מה עומד לקרות", אבל בפועל אין באמת איזשהו "פתרון". מדובר בספר מתח מודרני שאמנם מצמצם את ההתרחשויות לאזור מוגדר מראש אבל זו לא תעלומה בלשית אלא עלילה שנועדה לגרום לקורא להרגיש את המתח שהדמויות מתמודדות איתו תוך כדי התקדמות האירועים. אני חושב שאם הקצב לא היה מהיר כל כך והייתי קצת מתעכב ומתעמק בחלקים מסוימים יכול להיות שפה ושם קטעים חלשים יותר היו בולטים, אבל לשמחתי זה לא המקרה. מהצד השני דווקא הסטאפ הספציפי הזה גורם לכך שהספר קצת חלש מבחינה עלילתית - זאת אומרת, הוא עדיין סופר קצבי ומעולה אבל אין בו יותר מדי מעבר לזה והוא ממש ספר מתח שמוקדש אך ורק למצוקה של החבורה. מה שגם אומר שהדמויות הן אלה שמחזיקות את הספר ובסך הכל ג'קסון עשתה עבודה טובה בגזרת הדמויות, לפחות בצורה שהן מניעות את הספר. יש כמה רגעים מפחידים ממש בשינויים שהחבורה עוברת כמו גם קטעים שפיזית התכווצתי מתיאורים כאלה ואחרים. אני כן אציין שלא כל הדמויות מאוזנות, יש כמה בולטות מאוד שהן גם עיקר הספר. רד היא הדמות הראשית שלנו וחוץ ממנה רק עוד דמות או שתיים באמת מקבלות נפח וסיפור רקע מורכב. זה בסדר בסופו של דבר, בכל זאת ספר מתח - ולרוב בז'אנר הדמויות הן לא העיקר. אמנם יש כאן קצת יותר פיתוח דמויות לעומת ספרי מתח אחרים שקראתי אבל זה לא דומה בכלל לספרי המדריך לרצח, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה. בכל הספרים של ג'קסון הכתיבה כיפית וסוחפת גם אם פשטנית משהו, מדובר בסופרת כישרונית שמסוגלת לרתק אותי לספר לכמה שעות קריאה רצופות. ההבדל הגדול בין חמישה שורדים לסדרת המדריך לרצח הוא שבעוד חמישה שורדים הוא ספר מתח קלאסי כאמור, ספרי המדריך לרצח הרבה יותר מורכבים רגשית ועלילתית. אישית נהניתי יותר מהם כי גם בגזרת הדמויות יש הרבה יותר עומק - אבל קצת קשה להשוות ביניהם כשהם שונים כל כך ובנוסף, חמישה שורדים הוא ספר יחיד. טריגרים ותכנים רגישים רצח, מוות והתמודדות קשה עם אובדן (פוסט טראומה), יריות, קצת תיאורי פציעות וגופות. לסיכוםוואו איזה ספר נ-ה-ד-ר, הגעתי עם ציפיות והוא לא אכזב. כן, הוא לא דומה לספרי המדריך לרצח אז צריך לבוא עם ציפיות שונות אבל הוא מוצלח בדרכו שלו וחובבי ספרות מתח ייהנו ממנו ממש! כיף כל כך לקרוא ספר שהשאיר אותי דבוק לספה עד לעמוד האחרון. 352 עמודים | תרגום: יואב אבני | מאי 2026 תודה שקראתם:)

אמ״לק: וואו ווואו ושוב וואו! על מה הספר?שישה בני נוער נוסעים יחד לטיול בקראוון, אבל אז הם מוצאים את עצמם באמצע שום מקום, עם גלגלים מפונצ׳רים, וצלף שמכוון ישירות אליהם. לאחד מהם יש סוד, ואם הוא יגלה לצלף את הסוד, החמישה האחרים יוכלו ללכת בשלום. מה חשבתי עליו?איזה כיף זה לצלול לספר שמחזיק אותי במתח על קצה הכסא, הרגשה של אדרנלין בכל הגוף, הלב דופק… כל כך נהניתי מהספר הזה, לא סתם כתוב עליו שהוא עוצר נשימה – הוא באמת כזה! לא קראתי את התקציר לפני שצללתי לספר, וכבר מהפרק הראשון הספר בנוי בצורה מאד מותחת. ההרגשה היא שכל רגע הולך לקרות משהו – אולי תאונה, או משהו אחר. וברגע שקוראים שיש בקראוון שישה בני נוער, ושם הספר הוא חמישה שורדים, מבינים שאחד מהם כנראה לא ישרוד – ואז השאלה היא מי, ואיך הספר יתפתח עד לשם… בקראוון עצמו המתח הולך וגובר עם התקדמות הלילה. בספר יש פרקים אבל הוא גם מחולק לחלקים לפי שעות עגולות אז ממש מרגישים איך השעון מתקתק והבוקר מתקרב. הדמות הראשית היא רד, ומדי פעם אנחנו זוכים לשברירי זכרונות שלה מהעבר, אבל פה הולי ג׳קסון מצליחה לעשות את זה בצורה מעולה ולא ליפול לפלאשבקים ארוכים שיוציאו אותנו מהמתח. היא מכניסה בדיוק את המינון המתאים בשביל להבין את הרקע של רד ואת הפרטים הנחוצים לעלילה, אבל בלי הפסקות גדולות. ממש דוגמה ומופת לאיך עושים את זה. והדמויות עצמן – וואו. קשה לספר בלי ספוילרים, אבל אתם הולכים להרגיש רגשות חזקים מאד כלפי חלק מהדמויות, ולאו דווקא מה שתחשבו בהתחלה שתרגישו. אז מי החמישה שישרדו? ולמה? ומה הסוד שהצלף רוצה? גם כשחשבתי שהצלחתי לפענח, גיליתי שלא, והספר מצליח לשמור את הקלפים אצלו ממש עד העמודים האחרונים… היה בספר חיסרון אחד קטן, שההסבר למה היה צריך לכלוא את כל השישה ולא רק את בעל הסוד – היה קצת צולע בעיני. אבל זהו, באמת. חוץ מהנקודה הקטנטנה הזו, הספר הזה מקבל ציון מושלם בעיני. עד כמה הוא דומה לסדרה ״המדריך לרצח לילדות טובות״?מלבד העובדה שבשניהם יש בני נוער בגילאים דומים ושניהם ספרי מתח, אין הרבה קשר. המדריך לרצח הוא יותר תעלומת בלשות משולבת ברומן התבגרות ונושאים קשים כמו אונס וסמים. חמישה שורדים הוא פשוט ספר מתח טהור. שניהם מומלצים מאד בעיני, כל אחד בדרכו. טריגרים ותכנים רגישיםאמא של רד נפטרה לפני כמה שנים והיא עדיין מתמודדת עם האובדן והכאב. יש יריות, פציעות והרג ומעט תיאורי גופה. יש גם סצנות בסגנון בעל זבוב, של בני נוער שפונים אחד נגד השני. הוצאת כנרת זמורה דביר | 352 עמ׳ | תרגום: יואב אבני | מאי 2026

טרילוגיית הרואה - יובל אטיאס הרואה, שם הטוטם, השינוי האחרון עורכת - מיה יסעור כנרת זמורה דביר, 2023, 2024, 2026 איור העטיפות - יניב שמעוני עיצוב העטיפות - אמרי זרטל הספרים התקבלו לסקירה ~~~ סקירה בלי ספוילרים! 😊 טרילוגיית הרואה יכולה לקבל את כתר מלכת ספרי ה-YA בישראל. יש בה את כל המרכיבים הנדרשים - נערה בת 17 המגלה סוד משפחתי שישנה את חייה, נבואה מסתורית ומשולש אהבה. בספר הראשון תרז בת השבע עשרה חייה את חייה בארצות הברית עם אמה, לאחר שאביה נטש אותן. היא חולמת לנצח בתחרות איגרוף ולהתחיל ללמוד בקולג', אבל כשאביה מת במפתיע היא מגיעה לישראל ונשאבת לעולם נסתר שהיא מעולם לא שמעה עליו - ומסתבר שיש לה תפקיד חשוב בו. לאחר שהספר הראשון מסתיים בקטע דרמטי, מותח ומלחיץ, הפתרון מגיע לשמחתי מוקדם יחסית בספר השני ואז נגלה לנו טפח נוסף מהעולם הנסתר. הספר מצליח לשמור על עניין ומתח, וגם הוא מסתיים בקטע דרמטי, מותח ומלחיץ. העולם הנסתר מתברר כמורכב יותר ממה שתרז חשבה. הספר השלישי מתחיל קודר יותר משאר הספרים, ומעלה פחדים ורגשות קשים שכולנו חווינו מאז השבעה באוקטובר. אבל הוא גם מצליח לעשות את זה בצורה רחוקה מספיק מהעולם המציאותי שלנו, כמו שספרי פנטזיה מוצלחים יודעים לעשות. הספר הצליח לשמחתי להפתיע אותי עם עוד גילויים חדשים על העולם הנסתר שתרז גילתה. הרגשתי שחוויית הקריאה השתבחה מספר לספר. כמה לא מובן מאליו. שלושת הספרים דרמטיים ומותחים, ובעוד הספר הראשון הרגיש לי כמציית בצורה הדוקה לתבנית של ספרי פנטזיה לנוער בוגר - ההמשכים התרחקו מהתבניות וזה רק שיפר אותם לדעתי. הרומנטיקה כתובה היטב, בצורה אמינה ועדינה, מתאימה בדיוק לספר נוער בוגר. לשמחתי לא היו דגלים אדומים בתחום הזה, למרות שקצת הפריע לי שהתערבו לתרז כל הזמן במה היא אוכלת - אבל זה לא גלש מגבולות האיכפתיות לקו המסוכן של מישטור גופני. גם משולש האהבה, הטרופ השכיח כל כך בז'אנר, קיבל תפנית משמחת בסוף הטרילוגיה. אהבתי מאוד את הביצוע ואת הפתרון! מומלץ לנוער בוגר ולאוהבות/י פנטזיה אורבנית ישראלית כתובה היטב, דרמטית, מותחת ומלאה בטוויסטים ותגליות. ועכשיו לכבוד שבוע הספר אפשר לקבל במפגשים עם הסופרת מכתבי בונוס משני הצדדים של משולש האהבה, כיף!

זהירות – יתכנו ספוילרים לספרים הקודמים! על מה הספר?אחרי שהספר הקודם הסתיים בקליף האנגר גדול, אנחנו ממשיכים לספר השלישי והאחרון בטרילוגיה: איך תרז תשתחרר, איך ינצחו את קרלוטה, מה יעשו עם הרב-אנימלים, וכמובן – איך יסתיים משולש האהבה? מה חשבתי עליו?איך בכלל כותבים סקירה לספר שלישי? מי קהל היעד שלי? מי שקרא את השניים הראשונים בטוח ירצה להמשיך לספר השלישי גם בלי שאני אכתוב כלום. ומי שלא קרא את הראשונים – רוצו לקרוא, מה אתם עושים פה וקוראים ספוילרים? אני פשוט אכתוב פה את דעתי בתקווה שמישהו יקרא אותה 🙂 אז ככה – יובל עשתה את זה בגדול. סופרת ביכורים ישראלית שהצליחה ליצור טרילוגיה מלאה בהוצאה מכובדת, פנטזיית נוער אורבנית שמתרחשת בישראל, ולאסוף קהל מעריצים מכובד מאד בדרך. זה מדהים ממש. היו לי הרבה ציפיות לספר השלישי. הכתיבה היתה כל כך סוחפת, סיימתי את הספר בשבת אחת כמובן ונהניתי מכל רגע. היו הרבה טוויסטים, לצד עלילה מותחת עם קטעי אקשן ודרמה וגם מעט רומנטיקה. כמובן שאני לא יכולה לפרט יותר מדי כי ספוילרים… אבל אהבתי איך שיובל סגרה את הקצוות של הרבה דברים. יחד עם הספר קיבלתי בונוס – מעטפה עם מרצ׳נדייז (סימניות וגלויות) וגם 2 מיני-פרקים, אחד מהצד של יואב ואחד מהצד של פלג. המעטפה מחכה למעריצים שיפגשו את הסופרת במהלך חגיגות ההשקה ושבוע הספר! טריגרים ותכנים רגישיםניסויים בבני אדם, כליאה והתעללות. פציעה. הוצאת כנרת זמורה דביר | 384 עמ׳ | עריכה: מיה יסעור | מאי 2026

במשך חודשים על גבי חודשים חיכינו כולנו בקהילה של הרואה. דיברנו. רבנו על צבע לכריכה (שלא הייתה סגולה, למרבה הצער.) וחיכינו בשקיקה לספר – בזמן שעותקים מודפסים המשיכו לעשות את דרכם לקוראים ברחבי ישראל – אני חיכיתי לעותק הדיגיטלי שלי. והנה, הוא עלה בשעה טובה לעברית. את הספר רכשתי ב11:19 בבוקר אתמול. סיימתי אותו ב8:29 בבוקר.זה יהיה סקירה ללא ספוילרים, אז אל חשש! הספר השלישי והחותם את הטרילוגיה ממשיך בדיוק מאותה הנקודה בה עזבנו את תרז בסוף הספר הקודם, "בשם הטוטם", והוא מקפל לתוכו את כל השיא העלילתי, סוגר קצוות, פותר את המשולש האהבה ש"הובטח" על הכריכה של הספר הראשון (ומעולם לא באמת מומש), ומגיע לסיום האפי. אטיאס מצליחה, פעם נוספת, להפתיע אותי ולקחת את העלילה לכיוונים שלא חשבתי עליהם. אחת התיאוריות שלי בקבוצת הרואה הייתה שתרז תמות כדי לעבור את השינוי האחרון – כפי שהשם של הספר רומז. היו עוד הרבה תיאוריות מעניינות ומופרעות – ורק נשאר שאתם, הקוראים והקוראות – תגלו אם צדקתם בתיאוריה כזו או אחרת. אני לא עומד לגלות שום דבר. כמי שנאלץ בעל כורחו ללמוד ביולוגיה 5 יח"ל במקום מתמטיקה בתיכון – הבנתי חלקים מסוימים בעלילה שנגעו לביולוגיה. זה לא אומר שהבנתי את זה בההקשר העלילתי, אבל כן מורגש ההשקעה האדירה שם. אני כנראה אעלה עוד סקירה נוספת, הפעם עם ספוילרים, בעוד כמה שבועות. בינתיים – תסתפקו באמירה הזו שהרואה 3 ממלא בדיוק את הציפיות שלי – ואף מתעלה על "בשם הטוטם". אפילו עוד יותר. תודה על העולם של הרואה. קצת מדכא שאין ספר נוסף לחכות לו עכשיו. אבל היי, אפשר עכשיו להתמקד בספרים אחרים!

תמצית העלילה: עידית היא רווקה כמעט בת ארבעים שנשלחת על ידי סבתה העיוורת למשימה בלתי אפשרית: להעלות את עצמותיו של סבא יהושע מטריפולי שבלוב לארץ ישראל. בלעתי את הספר ביום אחד. ציפיתי לספר נוגה וכבד, מצאתי ספר מצחיק ומותח, כתוב בחינניות מופלאה וכן, גם מרגש. בתור רווקה בעצמי, מצאתי את עצמי מתאהבת בדמותה של עידית ומזדהה איתה עמוקות, אבל בטוחה שלא צריך להיות רווקים כדי להנות מהספר המעולה הזה. הספר הזה הוא קסם אמיתי. ממליצה בחום רב!

פוני מאת ר"ג' פלאסיו, תרגום מאנגלית: לי עברון שמרתי את "פוני" לשבת "קצרה". הייתה לי הרגשה שזה ספר של כמה שעות שאחריו לא רוצים לקרוא כלום. והשבת הזאת, כמובן לא הייתה קצרה באמת אלא שהלכתי בחום היום לבית כנסת מרוחק לחגוג בר מצווה לבן של השכנה, דבר ש"חיסל" חצי שבת. הקטע עם בר המצווה הוא שהנער נפצע בצורה קשה מאוד ברגל לפני חודש ורגלו מגובסת לאחר ניתוח וחברו הטוב דאג להגיע מוקדם בשבת בבוקר ולדחוף אותו על כיסא גלגלים כל הדרך לבית הכנסת, שם הוא עמד, רגל מגובסת מקופלת על כיסא, מול ספר התורה הענק ממידותיו וקרא בצורה מופלאה, גם בניגון אשכנזי וגם בניגון תימני. מה הקשר בין זה לבין פוני? ולמה אני משגעת אתכם על הנער המקסים הזה? כי גיל ההתבגרות הוא מסע מופלא שאין כמותו, שדרושים בו כוחות נפשיים (ופיזיים) עצומים כדי לצלוח ולהשיג את מה שאתה רוצה להשיג, כי טמון בגיל הזה כוח כל כך גדול וחזק שאנחנו המבוגרים, שוכחים לפעמים שיש כמותו. קל להתבונן באותם נערים, שחלקם אפילו קטני מידות ולטעות שמדובר בילד (או ננס, כפי שג' ביוטמן קורא לסיילס, גיבור הספר) ולהחיל עליו את כל מה שאנחנו חושבים על ילדים ובעיקר – חוסר מסוגלות, כאשר הילדים עצמם ובייחוד לקראת גיל ההתבגרות יוצאים מגדרם, מעורם (ומהבית אשר אהבו) כדי להראות לנו שהם יכולים. גיבור הספר "פוני" הוא סיילס, נער בן 12, ילד יחסית קטן שטועים לחשוב שהוא בן 9, הגדל עם אביו הגאון שאותו הוא מעריץ בבקתה מרוחקת בלב ארצות הברית הצעירה בתקופת ההתיישבות (לאחר מלחמת האזרחים יש להעריך בהתחשב בשיח פצפון על המאבק בעבדות) ולו קשר חברי-אחאי עם רוח רפאים כבת 16 בשם מיטנוול. בלילה אחד חייו משתנים כאשר רוכבים עם רובים לוקחים את אביו והוא מחליט לצאת למסע למצוא את אבא. בחיי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אתחיל מכך שהעטיפה האחורית של הספר מספר ש"הוול סטריט ג'ורנל" הגדיר את הספר במילה אחת: מושלם. זה תיק די כבר לספר יחסית קצר וניגשתי בחשש להתאכזב מהציפיות הגבוהות. קראתי אותו בשקיקה ובעניין וכשסיימתי חשתי התעלות כה גדולה ומחשבות כמו: הספר הזה צריך להיות על אותו מדף עם כל ספרי הילדות הקלאסים! זה ספר של נצח! זה מספרי המתנות שצריך לקנות בערימות ולחלק! הוא עוקף ברכיבה את הנסיך הקטן (טוב, זו לא חוכמה בהתחשב בפוני הקסום שלו (סיילס: הוא לא קסום!))! העלילה סוחפת ומרתקת ויחד עם זאת עשירה במידע, ציטוטים מספרים, הסברים כימאים על טכניקת צילום ישנה ונגיעות היסטוריות ואידיאולוגיות על ההתיישבות בארה"ב והיחס לילידים המקומיים. הדמויות עמוקות ומרגשות וייחודיות כל אחת בפני עצמה ומארג היחסים ביניהם נרקם ומוביל אל הסוף היפה. זהו אחד מהספרים הנדירים שיש בהם הכול, לפחות מבחינתי: 1. סיילס הוא ילד אמיץ שיוצא מגבולות עצמו ומתמודד עם פחדיו במסע הרפתקאות שלא יבייש את חבריי הטובים וינטו ויד הנפץ של קרל מאי. בספרי "הכול אודות סופי" מככבת החיבה לסיפורי "המערב הפרוע", לרכיבה על סוסים ולמרחבים של היבשת בה גרתי 10 שנים ושרחובות השכונה מנציחים את השבטים שהיו ואינם. 2. כמאמר הילד מהסרט "החוש השישי": "I see dead people", סיילס רואה רוחות רפאים. ליתר דיוק את אלו שנשארו מאחור כי משהו אצלם לא פתור. אחד מהם הוא חברו הטוב מיטנוול ששומר עליו מכל משמר ומסייע במסע בצורה שלא ברור איך סיילס היה צולח בלעדיו, אבל אחרים מופיעים גם כן וסיילס לומד לא לפחד וכן להקשיב ואולי גם לעזור. החיבור של הספר ל"על טבעי" בצורה כל כך אמפתית ואנושית מקסימה בעיני ומהווה הן משל על קסם הנעורים שבו יש דברים שהילדים ונוער (ופוני) יכולים לראות ושהמבוגרים כבר לא יכולים להבחין בו והן התמודדות יצירתית עם שאלות על מוות של ילד יתום. 3. הקסם נמצא בכל מקום בספר וזה מה שהופך ספר לאלמותי. הן בנופים, בפוני שנראה כי הוא בעל נשמה המחוברת אל סיילס, במיטנוול וסיפורו הנחשף בסוף, ברוחות הרפאים, באומנות הצילום וההעתקה ובקשר המופלא בין עולם החיים למתים. 4. נושא הצילום – וליתר דיוק דאגרוטיפים ותהליכי צילום ישנים מהווה נושא מרתק המדגיש את הייחודיות של אבא של סיילס, את סיפור העבר שלו ואת היותו גאון לא מוכר (מייצג כפי שהמחברת מעידה בסוף את כל הגאונים שלא הוכרו, כגון אביה) ומעשיר את הספר בידע בצורה שאינו בולטת או מכבידה על העלילה אלא מקדמת אותה. דאגרוטיפ, מסבירה המחברת (בדבר המחברת שמרתק לא פחות מהספר) הוא צורת צילום ללא נגטיב – מה שאומר שהוא מזכרת חד פעמית. חד פעמית! בעולם של צילום דגיטלי, שכפולים ושמירה בענן – קשה לדמיין אומנות שכזו, ויתרה מכך אפשר לראות בה משל להרבה דברים המופיעים בספר עצמו – זכרון האם המתה, ההיסטוריה הלא מסופרת של רוח הרפאים בביצה, המסע שהוא יחיד במינו וגם הוא נגמר ובעיקר למעשה, החיים עצמם. אנחנו חיים אותם רק פעם אחת, לא משנה כמה נצלם וננציח ונזכור – ההווה בעצמו הוא החוויה ולא משנה עם או בלי נגטיב – מה שהיה יוכתם בזיכרון וישתנה עם נקודת המבט וההשפעות החיצוניות ולמעשה אין לו תחליף (שלום, "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" וולטר בנימין). 5. העובדה שהרכוש העיקרי של סיילס ואביו היה ספרים מתבטא בצורה עשירה בספר ולא רק כי יש הרבה ספרים אלא ידע וציטוטים שמשתלבים היטב בתוך העלילה, בשיח של סיילס עם אחרים וכו'. 6. סיפור אהבה אלמותי – בין הוריו של סיילס לפני מותה של אימו - אמנם מסופר לנו מזכרונו של סיילס מסיפורו של אביו ובכך מייצג בדיוק את העיצוב של הסיפור ההיסטורי, אבל נוגע ללב בדרך שבה סיילס מביט בהוריו ובאהבתם. באופן כללי האהבה של סיילס אליהם אינה מוכתמת בשיפוטיות כלל גם כשישנה האפשרות לכך. 7. סיפורם של השריף וסגנו – שתי דמויות מעולות ומרתקות עם סיפור עבר שנקווה שיסופר לנו בעתיד בפרוטרוט, כמו גם התפתחות דמותו של הסגן בעיני סיילס ולא אחזיר כדי לא להרוס. אני לא אכביר במילים נוספות, בעיקר כי אני מאחרת לעבודה. אבל אני מודה לסופרת ולמתרגמת שהביאו את פוני אל עולם הקוראים, ממליצה בחום לכולם לקרוא וגם לרכוש עוד עותקים ולחלק במתנה למי שאתם אוהבים ואוהבים ספרים. זהו ללא ספק, ספר מיוחד ונדיר.

על הספרויויאן ג'ונס היא מכשפה שעשתה מה שכל אחת אחרת במצבה הייתה עושה - שתויה לגמרי אחרי פרידה מכוערת וכתוצאה מטילה קללה על האקס ששבר את ליבה, ריס פנהלו, נצר למשפחת מכשפים נודעת שבמקרה גם ייסדה את גרייבס גלן בה ויויאן מתגוררת. אותה קללה מדוברת לא נראתה בזמנו משהו מזיק במיוחד מצידה, אבל תשע שנים אחרי, הגורל מפגיש שוב בינה לבין ריס, ומסתבר שצרות באות בצרורות בעקבות הקללה, ושהיא התפשטה מעבר לריס עצמו ומשפיעה גם על העיירה, מה שמכריח את ויויאן וריס לשתף פעולה ולפתור את התסבוכת אליה נקלעו. מה חשבתי במהלך הקריאהתראו, לא מדובר בספר חכם או מורכב במיוחד, זה ספר קליל, כיפי, וחמוד שבא לשחק על חוקי הז'אנר וליצור אתנחתא קומית, והוא לגמרי עומד במשימה. הספר קצר יחסית ומחולק לפרקים לא ארוכים בכלל, וכולו מלא הומור מעולה ועלילה שעל סף הקוזי, גם מבחינת הסטאפ של העיירה המקסימה בה הסיפור מתרחש וגם מבחינת ההתרחשויות הקומיות הנהדרות שהעלו לי חיוך יותר מפעם אחת. הדמויות פשוט מצוינות! אהבתי מאוד את הדינמיקה בין ויויאן לריס, וגם דמויות משנה כמו דודתה של ויויאן - איליין, או בתה גווין היו כתובות נהדר יחסית לדמויות משנה, והסגנון הסרקסטי למדי של הכתיבה היה משעשע במיוחד. כפי שכבר הזכרתי, הספר לא לוקח את עצמו ברצינות יותר מדי, וכיוצא מזה גם לא בדיוק הכי מהודק, ובכל זאת משהו פה ממש עובד בעיניי, השילוב של כלל המרכיבים יצר משהו שהפתיע אותי מאוד וההוכחה היא כמה שנהניתי. הז'אנר הוא לא סתם קומדיה רומנטית רגילה אלא רומנטזי, אבל האמת שבסופו של דבר הפנטזיה די ברקע בשביל לשרת את האירועים שמתרחשים תוך כדי, אין לה יותר מדי הסבר וזה לגמרי בסדר כי כאמור בתחושה שלי הכול עובד בסופו של דבר. הביקורת הדי יחידה שלי היא שמשום מה השם של ויויאן כתוב בוריאציות שונות לאורך הספר מה שהיה קצת מבאס ומבלבל. טריגרים ותכנים רגישים שפה בוטה וקללות, נשיקות, מזמוזים, יחסי מין, רמיזות מיניות. לסיכוםקללת האקס הוא ספר קליל ונהדר שמספק בריחה קצרה מהמציאות, נהניתי עד מאוד ולגמרי בלעתי אותו. ממליץ ממש לחובבי קומדיות רומנטיות, ספרי רומנטזי, ובכלל ספרים מלאים הומור ומתיקות.

קללת האקס / ארין סטרלינג על מה הספר? בעיירה ציורית ומרוחקת קיימת קהילה סודית של מכשפים ומכשפות, החיים בשלווה לצד התושבים הרגילים שאינם חושדים בדבר. לפני תשע שנים ויווי וריס, ששניהם נמנים עם הקהילה הקסומה, ניהלו רומן קיץ חטוף שנגמר בשברון לב. כדי להתמודד ויווי משתכרת בחברת בת דודתה והן מחליטות להטיל על ריס קללה לא אמתית בצחוק, בעיקר כדי להוציא החוצה את כל הזעם והתסכול שלהן. במהרה הן שוכחות מכל העניין וממשיכות בחייהן. כעבור שנים ריס נאלץ לחזור לעיירה המרוחקת כדי לבצע טקס קדום לטעינת קוויי ליי של העיירה, שמשפחתו אחראית עליהם. אלא שהדברים משתבשים לגמרי, הטקס נכשל והקסם יוצא מהאיזון ומתחיל לחולל צרות ברחבי העיירה כולה. למרות ההיסטוריה הכואבת ביניהם וכימיה שהם לגמרי לא מצליחים להתעלם ממנה, ויווי וריס נאלצים להתגבר על משקעי העבר ולשתף פעולה כדי לבטל את הקללה ולהציל את העיירה. מה חשבתי על הספר? הספר הוא ממתק סתווי כייפי וקליל, באווירת ליל כל הקדושים וקסם שיצא משליטה. יש בו קהילת מכשפים סודית, אוניברסיטה ללימודי קסם ומתח רומנטי שאפשר לחתוך בסכין. הכימיה בין הדמויות הראשיות מורגשת מההתחלה ומלווה בבאנטר כייפי ומתובל בהומור. האווירה של הספר היא חמימה ונעימה, וגם כשהדברים יוצאים משליטה הסכנה לא מרגישה מאיימת מדי. אהבתי את הקשר של ויווי עם קרובות המשפחה שלה ושל ריס עם האחים שלו. קרובות המשפחה של ויווי היו תומכות, מכילות ונטולות שיפוטיות. היחסים של ריס עם האחים שלו הוסיפו לאווירת ההומור הקלילה של הספר. הדבר היחיד שקצת פגם בזרימת הקריאה שלי היו מילים שתורגמו בצורה מילולית מדי מאנגלית, והפכו את הניסוח בעברית למסורבל. כתוצאה היו בספר משפטים שהייתי צריכה לקרוא מספר פעמים או לתרגם אותם לאנגלית בתוך הראש שלי. לסיכום, קללת האקס הוא קומדיה רומנטית קלילה וזורמת באווירת סתיו וליל כל הקדושים. יש בו מכשפות, קללות וסיפור אהבה מתוק ומתובל בהומור. הסכנה לא מרגישה מאיימת מדי, אבל עדיין מספקת לדמויות את מנת התמריץ הנדרשת כדי להפוך את ההתנהגות שלהם לאמינה. אמנם האווירה בו מאוד סתווית, אבל הוא לגמרי יוכל לזרום בכל עונה שבה צריכים ספר חמוד וקליל להתכרבל אתו.

אני אוהב סופרות וסופרים שיש להם קול ייחודי. קול שמספר בכל פעם סיפור אחר ("שולמית מאושרת", "לילי לא כלה" ועוד), אך עושה זאת בדרכו הכה מיוחדת. דורון שנער הוא אחד מאותם יוצרים יוצאי דופן שמצליח לתאר את היופי והכיעור האנושי בכלל והישראלי בפרט כמו בתאונת רכבת. זה מחריד, אבל אי אפשר להסיט את העיניים הצידה. 📖 במה עוסק הספר? בספרו החדש "אף אחד לא זז", נכיר דור של קיבוצניקים בגילאי שישים פלוס. בני החבורה שבילדותם בילו כל רגע יחד, הספיקו לעזוב את הקיבוץ, לפתח (ולסיים) קריירות, להקים משפחות ולעבור טרגדיות אישיות ומשפחתיות. למראית עין, אין לדן, מתן, עדינה וקרול כלום במשותף, אבל למעשה יש דבר אחד שמאגד אותם: שנאה יוקדת שאינה מרפה מאבנר, הנער האתלטי, המוצלח והנאה שבחר להשתמש בכוחו כדי להתעלל, להתאכזר, להשפיל ולבזות אותם במשך שנים. בשנת 2020, בה מתרחשים אירועי הספר, אבנר הוא אפילו לא הצל של מי שהיה בצעירותו. הוא זקן חולה, שפוף, מתפורר ועלוב שמחפש את סליחת חבריו ובעיקר את סליחתה של קרול ובתה תותי. האם יזכה למחילה, או שיש דברים שלא ניתן לסלוח עליהם? 📖 מה חשבתי על הספר? + "כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" : מחלות נפש, פגיעות מיניות, אלימות, נטישה, תאונות קשות ורכילות חסרת גבול. רק שחין וארבה חסרים לנו כדי לספור את עשרת המכות שחטפו ילדי הקיבוץ. דורון מיטיב לתאר אנשים פגומים, מה הוביל אותם לנקודה הזו ומשאיר לנו הקוראים להחליט אם מגיעה להם זכות המחילה. + הדיאלוגים : אני חושב ש 80% מהספר הוא נטו דיאלוגים. לא כל אחד היה מצליח לגרום לזה לעבוד, אבל תחת גרעין עלילתי שזור קונפליקטים, הדיאלוגים הארוכים מצוינים ומשרתים את התמה. + הישראליות : אני אוהב את הפרוזה שלי ארץ-ישראלית ואותנטית, ומה יותר מתאים לכך מהאחווה הלא כתובה בין חברי קיבוץ? מצרף את אחד הציטוטים החביבים עלי שגם מופיע בגב הספר - "...הילדים נהיו נערים, הנערים לבחורים, הבחורים בגרו, מבוגרים הזקינו, כל אחד צבר את חייו בנפרד, כל אחד והצרות שלו, הקמטים שלו, היקלשות השיער הייחודית לו, הזיכרונות שהם רק שלו, ועדיין, למרות מרחק השנים והתהפוכות שעברו מאז לידתם, נותרה בינם קרבה מיידית ואינסטינקטיבית שלא ניתנת להגדרה, סוג של זיכרון קולקטיבי שנטמע בתאי הגוף..." + הכריכה : עם סיום הקריאה, הבנתי את החוכמה בכריכה היפה של הספר. בהחלט שווה את הקריאה. שאלתי את דורון על ההשראה לספרו, ולדבריו "כבר נשאלתי אם אחת הדמויות בספר מבוססת על החיים שלי. אז לא, או לא לגמרי. זה סיפור על מי שגדלו בחברה צפופה חברתית ורגשית, נושאים איתם רגשות טובים ורעים ומה מתרחש כשהם נפגשים אחרי עשרות שנים של חיים בנפרד. יכולתי לדמיין חברה שגדלה יחד בבסיס צבאי, בקומונה בפנמה או באי של רובינזון קרוזו, אבל כמי שגדל בקיבוץ היה לי קל יותר להזדהות עם החבורה הזו. אז זה לא עלי ישירות, אבל עם השראה של מה שאני מכיר. הסיפור כולו, התחלה וסוף בדוי כמובן, זו פרוזה ולא ממואר." 📖 לסיכום... פרוזה ישראלית מצטיינת העוסקת בנקמה וסליחה, בחברות, שותפות גורל וערכי משפחה ועושה זאת בקולו הייחודי של דורון שנער, מהטובים שבסופרינו. ממליץ בחום לקרוא גם את ספריו הקודמים.

לכבוד שנת ה־250 לעצמאותה של ארצות הברית, מציע פרופ' גד יאיר בספרו זו היא אמריקה: דיוקנה של אומה אפיון תרבותי מעמיק של "האומה הגדולה בעולם". כתיבת הספר נעשתה בתום שלושה עשורים של ליקוט תצפיות וניתוח מאות ראיונות עם אמריקאים ועם ישראלים המתגוררים בארצות הברית, והניתוח המרתק המוצג בספר שופך אור על הקודים התרבותיים המייחדים את אמריקה ועושים אותה למה שהיא. גד יאיר פורס ב-17 פרקי ספרו את הקודים התרבותיים המפעילים את האמריקאים, לעיתים בתת המודע שלהם אפילו. כיצד השפיעה הדת על פעולתם וראייתם את עצמם כשליחי האל, וכאלה שאמורים להביא את בשורת הטוב והחירות לעולם. כיצד משתלבים האינדיבידואלזם עם החיבור עם האומה ועם התבניתיות בה עובד השוק ועוד ועוד. גד יאיר כותב את הספר בצורה קולחת, ברורה וקלילה, מביא ציטוטים משלל המרואיינים לספר, אשר הם בתורם מייצגים את האומה האמריקאית ואת הישראלים החיים באמריקה ומשווים אותה לישראל. הקישור בין הפרקים נעשה בצורה מעולה, ולעיתים הפרקים אף נובעים ממש האחד מתוך השני. מלבד פעם אחת שדעתו הפוליטית של גד על המצב בישראל הגיעה אל דפי הספר, לדעתי שלא לצורך ולא הוסיף דבר לספר, הספר כתוב היטב ונקרא בשקיקה, מה שגורם לזה שיותר מאשמח לחפש ולקרוא את שני הספרים האחרים ב'טרילוגייה' על התרבות הישראלית והתרבות הגרמנית.