בכרך השני של 'כל המחזות' של נטליה גינצבורג באים שישה מחזות שכתבה בין 1968 ל־1991, שנת מותה."במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ."בדרך כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. [...] במחזות שלי, בכולם [...] יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק".בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה גינצבורג בכל המחזות שלה תאים משפחתיים לא־מתפקדים – בדידות של נשים לא־מנוסות ואבודות בתוך הזוגיות, נשים שהן לעתים גם אימהות נוראות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף: לבני־זוג שהם וגם אנחנו מתקשים להבין למה התחתנו, או מדוע הם זה עם זה, או מדוע אינם נפרדים, או מדוע לאחר פרידתם לא נפרדו באמת, או מדוע אינם יכולים להיות יחד. דומה שהם בחרו בדלת הלא־נכונה, ו"לאן אלך" היא שאלתה הנצחית של האשה."התפרקות המשפחה נראית לי מגפה של זמננו. ואיני חושבת שהמשפחות היו נפלאות קודם; אני חושבת שהן היו דבר נורא. אבל נראה לי שנוצר הרגל של התפרקות, סוג של מחלה מידבקת הגורמת לכל המשפחות להתפרק ולקבל את ההתפרקות. ולי זה נראה עצוב [...] לי נראה שאדם זקוק למשפחה – אפילו גרועה, מדכאת, נוראה". (נטליה גינצבורג, 'קשה לדבר על עצמך')