"מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי",אמר מאיר טרנו לרופאים שעמדו מעל מיטת חוליו ממנה לא יקום עוד,מכוון את המילים לאוזני בנו שבחדר. "אלו דברים שאי אפשר לתאר ואי אפשר להבין".

"מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי", אמר מאיר טרנו לרופאים שעמדו מעל מיטת חוליו ממנה לא יקום עוד, מכוון את המילים לאוזני בנו שבחדר. "אלו דברים שאי אפשר לתאר ואי אפשר להבין". זו היתה הפעם הראשונה בה צחי טרנו שמע את אבא שלו מזכיר את שעבר בראשית שנות ה-40 של המאה שעברה, ומספר חודשים אחרי שכבו חייו, נסע צחי לרומניה לדעת את האיש שהיה אבא שלו לפני שהתעטף בשתיקה. שם, על קירות מוזיאון התיאטרון של העיר יאסי, בתוך תמונה קטנה הוא מצא אותו - מקס טרונצ'אנו, שהמלחמה קרעה ממנו את חייו והוא ברא אותם מחדש על הבמה והפך לכוכב תיאטרון נערץ. כשצחי חזר נסער לארץ, בין מסמכים ותמונות שהצהיבו, הוא מצא קלטת וידאו ישנה, חדרה, יולי-1998, Tarnauceanu Max , היה כתוב עליה בכתב יד, העדות שלו לפרויקט של סטיבן שפילברג. והוא ישב לבדו, ילד בסוף שנות החמישים לחייו, צופה באביו המתמסר למלאכת הדיבור, לפרטי הזיכרון שחיים שלמים שתק אותם. כשהגיעה הקלטת אל סופה נולד הספר שלפניכם. זהו לא תמלול עדות או יומן. טרנו הבן, כמו ביקש לאחוז בידו של אבא, נוכח בכל העמודים בתפקיד המספר. שואף איתו ריחות של גשם ראשון ואת צחנת המוות, לומד איתו וממנו שיעורים על כוחה של אהבה ויצירה.