הנובלה של יעל צדיק לא באמת עזבתי היא אחת הווריאציות המקוריות והחזקות לז'אנר האפיסטולרי שנתקלתי בהן בשנים האחרונות. במסורת של "רומן במכתבים" פונה המחברת אל אהובה הנושן, הספק זונח ספק נזנח – הציור. לאורך עלילת יחסים מסועפת ורבת־תמורות הכותבת מחזרת אחר הציור שנטש אותה, ומתוודה על בגידתה בו עם המדיום החדש – המילים. במובן זה הטקסט אינו מתאר מהלך של בגידה ממרחק אסתטי בטוח – הוא מממש אותה בפועל ממש: המחברת מועלת בבריתה עם הציור עם כל מילה שהיא כותבת, בכל משפט שהיא חותמת. אלא שככל שאנו מעמיקים לקרוא, כך מצטיירת לעינינו מערכת יחסים אקפראסטית מורכבת, המקשה מאוד על התיחום החותך והחד בין המדיומים. כך, לעיתים קרובות נדמה שהמחברת מציירת במילותיה: האומנם זאת מחווה נוסטלגית למערכת יחסים שתמה, או שמא המחברת מוסיפה לתנות אהבים עם הציור אם גם באמצעות המילים? יותר ויותר אנו חשים שהמספרת לא נפרדה מהציור אלא כדי להעמיק את הקשר עימו – ולו גם באמצעות זימונו הערמומי של מאהב, בדמותו של המדיום המילולי. אט־אט אנו עדים להתפתחותו של משולש אהבים סחרחר, שקודקודיו מחליפים זה עם זה מקומות, תפקידים ואמצעי מבע: הציורים מספרים והמילים מציירות, ומה שמתראה במבט ראשון כפרֵדה מסתמן לעומק הנובלה ככוריאוגרפיה מורכבת של יחסים בין־מדיומאליים: אירוע של תרגום, שבמהלכו כל מדיום מדובב את האלמנטים הלא מפותחים במדיום המשיק ומשלים את חסרונותיו. בתוך כך עלילת הפרֵדה והבגידה מתגלה כמהלך מורכב שנועד לשמר את היחסים באמצעות סדרה של גלגולי צורה; והאופן שבו המבעים השונים נמהלים זה בזה, ומסגלים על לשונם את שפתו הזרה כביכול של המבע המתחרה, נעשה למסה קטנה ומרגשת על יחסים אינטימיים – בשבריריותם התמידית ובה בעת בעוצמתם המחלחלת – ועל גמישותה שוחרת־החיים של האהבה. לא באמת עזבתי הוא טקסט שמתחזה לציור, ושמא הוא ציור העושה את צעדיו הראשונים במוזתָן של המילים: כך או כך, הוא מותח את לשונותיו המשתרגות עד גבולותיהן, ופורש באופן עשיר וחודר־לב את פלטֵת הצבעים העתירה של הלב האנושי. עודד וולקשטיין, עורך ומתרגם יעל צדיק ילידת 1956 , מורה, ציירת וסופרת. בוגרת סמינר למורים, למדה ציור בכיתות אומן והציגה תערוכות יחיד. חברה בקבוצת "ראשוניות כותבות" מעיר מגוריה, ראשון לציון. ספר ביכוריה "מים מתוקים" יצא בהוצאת הדובדבן בשנת 2018 . זהו ספרה השני.

הנובלה של יעל צדיק לא באמת עזבתי היא אחת הווריאציות המקוריות והחזקות לז'אנר האפיסטולרי שנתקלתי בהן בשנים האחרונות. במסורת של "רומן במכתבים" פונה המחברת אל אהובה הנושן, הספק זונח ספק נזנח – הציור. לאורך עלילת יחסים מסועפת ורבת־תמורות הכותבת מחזרת אחר הציור שנטש אותה, ומתוודה על בגידתה בו עם המדיום החדש – המילים. במובן זה הטקסט אינו מתאר מהלך של בגידה ממרחק אסתטי בטוח – הוא מממש אותה בפועל ממש: המחברת מועלת בבריתה עם הציור עם כל מילה שהיא כותבת, בכל משפט שהיא חותמת. אלא שככל שאנו מעמיקים לקרוא, כך מצטיירת לעינינו מערכת יחסים אקפראסטית מורכבת, המקשה מאוד על התיחום החותך והחד בין המדיומים. כך, לעיתים קרובות נדמה שהמחברת מציירת במילותיה: האומנם זאת מחווה נוסטלגית למערכת יחסים שתמה, או שמא המחברת מוסיפה לתנות אהבים עם הציור אם גם באמצעות המילים? יותר ויותר אנו חשים שהמספרת לא נפרדה מהציור אלא כדי להעמיק את הקשר עימו – ולו גם באמצעות זימונו הערמומי של מאהב, בדמותו של המדיום המילולי. אט־אט אנו עדים להתפתחותו של משולש אהבים סחרחר, שקודקודיו מחליפים זה עם זה מקומות, תפקידים ואמצעי מבע: הציורים מספרים והמילים מציירות, ומה שמתראה במבט ראשון כפרֵדה מסתמן לעומק הנובלה ככוריאוגרפיה מורכבת של יחסים בין־מדיומאליים: אירוע של תרגום, שבמהלכו כל מדיום מדובב את האלמנטים הלא מפותחים במדיום המשיק ומשלים את חסרונותיו. בתוך כך עלילת הפרֵדה והבגידה מתגלה כמהלך מורכב שנועד לשמר את היחסים באמצעות סדרה של גלגולי צורה; והאופן שבו המבעים השונים נמהלים זה בזה, ומסגלים על לשונם את שפתו הזרה כביכול של המבע המתחרה, נעשה למסה קטנה ומרגשת על יחסים אינטימיים – בשבריריותם התמידית ובה בעת בעוצמתם המחלחלת – ועל גמישותה שוחרת־החיים של האהבה. לא באמת עזבתי הוא טקסט שמתחזה לציור, ושמא הוא ציור העושה את צעדיו הראשונים במוזתָן של המילים: כך או כך, הוא מותח את לשונותיו המשתרגות עד גבולותיהן, ופורש באופן עשיר וחודר־לב את פלטֵת הצבעים העתירה של הלב האנושי. עודד וולקשטיין, עורך ומתרגם יעל צדיק ילידת 1956 , מורה, ציירת וסופרת. בוגרת סמינר למורים, למדה ציור בכיתות אומן והציגה תערוכות יחיד. חברה בקבוצת "ראשוניות כותבות" מעיר מגוריה, ראשון לציון. ספר ביכוריה "מים מתוקים" יצא בהוצאת הדובדבן בשנת 2018 . זהו ספרה השני.