"לא הייתי מקולקל - הייתי פצוע" הוא לא עוד ספר על מלחמה. זה ספר על מה שקורה ללוחם אחרי שהוא חוזר הביתה. ירון אנטניר חזר מלבנון שלם מבחוץ,אבל בפנים משהו נשאר שם,בין סמטאות צידון,הפיצוצים,הריח של הסולר והשתיקות שאף אחד לא ידע לפרש. במשך שנים הוא המשיך לתפקד. הקים עסקים,בנה חיים,החזיק מעמד. מבחוץ הוא נראה חזק. מבפנים הוא הלך והתפרק. הספר הזה הוא מסע חשוף,ישיר ולא מתייפייף אל הפציעה השקופה של פוסט טראומה. אל הכעסים,הזוגיות שנשברה,הילדים שפחדו,השנים שבהן ירון חשב שמשהו בו מקולקל,עד שהבין את האמת ששינתה את חייו: הוא לא היה מקולקל. הוא היה פצוע. זה ספר על מלחמה,אבל בעיקר על אומץ מסוג אחר. האומץ להפסיק לברוח. האומץ לבקש עזרה. האומץ להוריד את השריון ולחזור להיות אדם. ספר חובה ללוחמים,לבני משפחותיהם,ולכל מי שמסתובב בעולם עם פצע שאף אחד לא רואה.

השנה 1982. קו החוף הלבנוני, פאתי דאמור. השיירה נתקלת במארב, הנגמ"ש נפגע, המ"פ ואני רצים לחלץ את החברה ואז פיצוץ. חזרתי מלבנון על שתי רגליי. לכאורה בריא ושלם. במשך עשרות שנים עבדתי, הקמתי עסקים, אהבתי, גידלתי ילדים ובניתי חיים שלמים על יסודות של דריכות, הימנעות ושתיקה. הכעס המתפרץ, הבדידות המשתקת, הקריסות, חשבתי שזה אני. שזה מה שאני. רק מאוחר מאוד הבנתי: לא הייתי מקולקל. הייתי פצוע. "לא הייתי מקולקל הייתי פצוע" הוא הסיפור החשוף שלי על פוסט-טראומה כפי שהיא נראית במציאות הישראלית: שקטה, יומיומית, חבויה מאחורי מסכות של חוזק. ללא סיסמאות וללא פתרונות קסם. אבל האם אפשר באמת לחיות כשהאויב עובר לגור לך בראש?