"ליל הנשים השרות" מאת לידיה ז'ורז' הוא רומן סוחף עם עלילה מהפנטת סביב להקת נשים פורטוגלית שנוצרה ב-1988. במרכז הסיפור עומדת ז'יזלה, מנהיגה כריזמטית, אשר בעזרת כספים שמקורם באפריקה, מובילה את הלהקה לכבוש את הבמות הגדולות. מנקודת מבטה של סולאנז', תמלילנית הלהקה, אנו נחשפים לסיפור אישי מרגש המשלב אהבה, הקרבה ומתח בין מציאות ודמיון. על רקע האווירה הקולוניאלית המתפרקת של פורטוגל ואפריקה, הספר מציף סוגיות של אשמה, מוסר והשלכות העבר. עם שתי פרספקטיבות מאירות, "ליל הנשים השרות" מציע חווית קריאה נדירה ומתאים לחובבי דרמה ומוזיקה המעוניינים להעמיק בהיסטוריה תרבותית מרתקת ובסיפור אנושי נוגע ללב.

זו פעם רביעית שאנו זוכים לראות בעברית עד כמה לידיה ז'ורז' – הסופרת הגדולה של פורטוגל – פשוט יודעת לכתוב. כוחה הלשוני, המנעד הרגשי שלה, החשמל של ההתרחשות, אוחזים כאן בקוראים בעוצמתם הטהורה.במרכז הספר עומד סיפור התהוותה ב-1988 של להקת נשים אמביציוזית, השרה ורוקדת פּוֹפ-סְווינג, להקה שה"מָאֶסטרה" המנהיגה שלה היא ז'יזֶלָה. בכספים הלא-מוגבלים של אביה החורג – שמקורם באפריקה – היא יכולה להשיג כל מה שעולה בדעתה. את הסיפור מספרת סוֹלַאנז', התמלילנית בפועל של כל שירי התקליט של הלהקה, שאיתה בחבורת הנשים גם הסוֹפּרָניות האופראיות המוּסָבות, האחיות נאני ומארייה-לואיזה, והאפריקנית השחורה מאדאלֶנה, אשר קולה המָהַאלְיה-גֶ'קסוֹני העמוק והאדיר שולט בתקליט, אך בהופעות החיות שנועדו לקדמוֹ היא כבר נעדרת, ואומרים עליה ש"ארצה קראה לה בחזרה".דומה שמעולם לא תוארה בחיות מרתקת כזאת היווצרות של להקת נשים – חוויה ממחוזות המוחלט, שהזמרות פועלות בה באובססיה, בהתבטלות גמורה בפני ז'יזֶלָה, המנהיגה הכריזמטית המוליכה אותן לכבוש את העולם, ובפני הכוריאוגרף המהולל, רקדן הבלט הבינלאומי לוּסֶנָה. הן מקריבות הכל, עוצרות את החיים, אפילו נשבעות להתנזר מגברים – שבועה שסולאנז' תפר בסתר לטובת חוויה אחרת ממחוזות המוחלט: האהבה התמה שלה ושל הכוריאוגרף לוּסֶנָה.שתי פרספקטיבות מאירות את האירועים באור אחר, מלפנים ומאחור. הספר נפתח ב"לילה המושלם" המתחולל ב-2008, כעבור 21 שנה. ז'יזֶלָה משתתפת בהופעת נוסטלגיה טלוויזיונית (תחרות עם זמרות אחרות, שהיא זוכה בה, לפי "מד מחיאות הכפיים של הקהל"). בתוכנית צץ במפתיע, בתפקיד "הדמות המסתורית" שההפקה הזמינה, הכוריאוגרף לוּסֶנָה, ומצבו – שמתברר לקראת סוף הספר – מבהיר שמה שחשבנו על אהבתם של לוּסֶנָה וסולאנז', ואף מה שחשבה היא-עצמה, זקוק לתיקון רציני. ובכלל, הפער בין מראית-העין והתדמית השקרית לבין המציאות הולך ומתגלה כמרכזי ברומאן.הפרספקטיבה האחרת המבליחה שוב ושוב היא זו של אשמה עתיקה. ב-1975 קרסה האחיזה הקולוניאלית של פורטוגל באפריקה וכרבע מיליון פורטוגלים נמלטו. הנשים השרות, שהיו אז ילדות, באו כולן מחלקים שונים של אפריקה, וכספים שמקורם במוזמביק ובאנגולה מאפשרים את אורח חייהן ואת ההרפתקה המוזיקלית שלהן. את סולאנז' רודפת תמונה: הצעיר האפריקני שאביה טיפח רצה להימלט יחד איתם ונאחז בדופנות המשאית הנוסעת, אך אביה הניף סכין והיה מוכן לכרות את ידיו. זו המטפורה העוטפת את כל הספר. האקלים של כובשים ונכבשים הוא קללה השולחת את גרורותיה הרחק בזמן. ארבע הזמרות הלבנות שבלהקה כמו דרכו על גווייה, הבינו שלחיות פירושו לבגוד.