לפני שהקפה יתקרר / טושיקאזו קאוואגוצ'י192 עמ' הוצאה: כנרת זמורה דביר קטגוריה: פרוזה תרגום תרגום: שאול לוין תאריך הוצאה: 2022 הנה גילוי נאות על עצמי: אני אוהב קפה. מאוד. לשתות אותו, להתעסק בו, לדבר עליו ועוד. אז לקרוא ספר שלם שעוסק בבית קפה? יש קפה בכותרת? יש אפילו מקינטה (וחתול!) על הכריכה! הייתי בטוח שאתחבר אליו. עוד מעט יגיע ה"אבל", אך לפני כן – תקציר: הסיפור כולו מתרחש בבית קפה קטנטן בטוקיו. מרתף קטן ולא בולט בכלל בעיר הומה, מעט לקוחות (שרובם קבועים), עיצוב שלא השתנה כבר בערך מאה שנה. עד כאן חמוד אבל רגיל, והנה הטוויסט: על פי שמועות מסוימות, בית הקפה מאפשר לחזור בזמן. זה לא כל כך פשוט – יש כמה חוקים שצריך לעמוד בהם, והחשוב מכולם הוא שצריך לסיים לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר. הספר מורכב בעצם מארבעה סיפורים, שבכל אחד בהם שאר הדמויות הראשיות מהסיפורים האחרים הן דמויות משנה, ובכל סיפור כזה מתרחשת חזרה בזמן. זה לא ספר מתח, גם "מדע בדיוני" לא ממש מתאים להגדיר אותו. הקצב מאוד איטי והעלילה בנויה משיחות הרבה יותר מאשר על פעולות, שזה דווקא בסדר בעיניי אם זה נכתב בצורה טובה. (אחד הכללים בעניין החזרה בזמן קובע ששום דבר שיעשה בעבר במסגרת החזרה אליו, לא ישנה את המציאות הנוכחית, וזה קצת מגביל מראש את האקשן שאפשר ליצוק לסיפור). והנה מגיע ה"אבל": ספר רגוע זה טוב, ספר על שיחות עמוקות ועדינות זה גם ממש אחלה, אבל אם ספר על נושא עם כל כך הרבה פוטנציאל – מרגיש כל כך משמים, זה לא טוב. בתחילת כל סיפור לוקח המון זמן עד שהעלילה מתרוממת, הספר גדוש מדי בתיאורים שחונקים את חופש הדמיון ואת הסיפור עצמו, וזה פשוט מרגיש כאילו לסופר היה רעיון מעולה לתפאורה ולקונספט, אבל משם הוא לא ממש ידע מה לכתוב על זה. תשמעו, זה לא ספר נוראי. אם אתם מחפשים משהו להרוג איתו את הזמן – זה אולי אפילו יתאים. הוא חמוד מאוד והפורמט מקורי, אבל זה מאוד רחוק מהציפיות שהיו לי או מההגדרה הפשוטה "ספר טוב". ואחרי הכל, יש משהו שדווקא ממש חיבבתי בספר. (מכאן חפירה קטנה על פורמט החזרה בזמן, שייתכן שיש בה מן הספוילר. הזהרו לנפשותיכם). הצורה שבה הסופר בונה את החזרה בזמן, מתייחסת ל"מימד העבר" כצורה של זיכרון. לא מציאות שהייתה פעם אלא משהו שחי בתוך הראש שלנו שמקבל צורה וצבע קצת יותר מוחשיים. מאוד דומה לקונספט של חלום, לדעתי. דבר ראשון: אי אפשר לשנות את העתיד. רק זה לבדו הופך את העבר למנותק מהמציאות העכשווית שלנו, לדבר בפני עצמו. החזרה בזמן מוגבלת גם במרחב – אתה חייב לשבת על כיסא מסוים ואסור לזוז ממנו. קצת דומה לאופן שבו הזיכרון עובד, בצורה מאוד מוגבלת למרחב כפי שאתה זוכר אותו, ולא משהו מעבר. ההגבלה על משך הביקור בעבר גם היא דומה לחלום. משך זמן שאינו מוגדר לכמות מוחלטת, מדידה וברורה אלא לעניין מעורפל כמו חום או קור הקפה. (מהו קפה קר? התשובה תשתנה מאוד בין כל אדם ואדם). מאוד אהבתי את החשיבה הזאת על חזרה בעבר. זה קצת מעמיד אותנו מול שאלות על כמה מציאותי הוא דבר שקיים לכאורה רק אצלנו בראש, בזיכרון. (היום כבר אפשר קצת יותר לתעד, אבל זה לא יותר מעדות. זה לא לגמרי הוכחה שזה קרה). עד כאן נקודה למחשבה. המשך יום מרתק:)