זוועות ה-7 באוקטובר הביאו למוסכמה ישראלית לפיה נדרש 'חישוב מסלול מחדש'. אמנם חישוב כזה עשוי ועלול להוביל לשלל מסקנות שונות ומנוגדות, אבל עיון הגון בהיסטוריה של הסכסוך, שה-7 באוקטובר הוא ללא ספק שפל עמוק שלא היה כמותו, מחייב את המסקנה שהגיע הזמן לחדול מהונאה עצמית. וזו מסקנתו המרכזית של הספר הזה. היא נשענת על היסטוריה שאין עוד שום טעם להתעלם ממנה: שורש הסכסוך איננו לא 'הפליטים' ולא 'הנכבה' ולא 'הכיבוש' ולא ההתנחלויות, אלא עצם התמדת העמדה המשותפת לרוב אם לכל הערבים הפלסטינים, לפיה הציונות ומדינת ישראל פסולות מן היסוד, בכל גבול ובכל צורה. אין זו גזירת שמים כמובן. ב-1919 נחתם הסכם לבבי בין וייצמן לפייסל שביטא רצון כן ותכניות של ממש לשלום ראוי לשמו. באותה השנה, הוצגה מפת ארץ-ישראל על ידי התנועה הציונית, בתיאום ובהסכמת 'העולם', לפיה על הבית הלאומי לעם היהודי לקום במרחב שבין הליטאני למפרץ אילת, ומן הים עד למדבר כפי שהתפייט המנון הפלמ"ח. מ-1920 הפכו שני סימני דרך אלו לאות-מתה, ובמקומם באה סדרה אינסופית של התחכמויות מדיניות שנשענו כולן עד אחת על הונאה עצמית שהלכה והעמיקה, לפיה אילו רק יצמצמו עצמם היהודים בחזונם הציוני למינימום, יבוא סוף סוף "השלום". אחרי 100 שנות הונאה עצמית שתרמה רבות גם לטבח של ה-7 באוקטובר, ולא פחות מכך ללגיטימיות בה מתקיים מאז שיסוי אנטישמי ארסי כנגד יהודים בכלל וכנגד זכותם 'להיות עם חופשי בארצו' בפרט, הגיע הזמן להבין כי הדרך לעתיד ראוי עוברת דרך אותם סימני דרך שכוחים שהתרחשו ב-1919. מחבר הספר, פרופ' אודי מנור, היסטוריון בן קבוץ ניצנים, מתגורר בחיפה, פרסם בין היתר את הספר 'יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949', ואת הספר 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.