את סיפור החברות שלי ושל בועז אספתי לתוך בקבוקי ריח קטנים. כמו בקבוקי הבושם הצבעוניים שסבתא ויקטוריה הביאה איתה מקהיר. לכדתי את הריחות אחד אחד, בזהירות, בחרדת קודש. עכשיו אני פותח את הבקבוקים כולם, משחרר אותם לחופשי. הריחות מתערבבים, מתערסלים, יוצרים ריח חדש, ריח משונה, כמו ריחו של חלב שהחמיץ. אומרים שהשלם גדול מסכום חלקיו. אני כבר לא כל כך בטוח בכך. חולון. שנות השבעים. מתוך החולות, צומחת חברותם של בועז ואבי. דרך עיניו של אבי נפרש לפנינו סיפור חברות רב תהפוכות, מגן החובה עד לסיום בית הספר היסודי. דרך ימי ההולדת, הטיפוס על עץ השקמה, הקניות במכולת השכונתית, מסיבות הכיתה. זהו סיפור מרגש על התבגרות שמתרחשת לאורך עשור של מתחים חברתיים מתגברים ומלחמה טראומטית, חברות שנדמית חזקה מהכל אבל מתגלה כשברירת עד מאוד. זהו סיפור על קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך, על התבגרות במציאות הישראלית הסוערת, ועל משפחות שבהן רב הנסתר על הגלוי. ריח שנשאר מאחור מקים לתחייה את ישראל של שנות השבעים, על שלל הריחות, הטעמים והטיפוסים המאפיינים את התקופה, בסגנון צלול ומלוטש, ומגיש לקורא אבן חן נוסטלגית. זהו ספרו הראשון של יעקב שמאע, נשוי לגילי, אב לרועי, שחק וליאת. נולד וגדל בחולון, חי כיום לסירוגין בין תל־אביב לרעננה, ד״ר להנדסת מחשבים, יזם הייטק שאוהב לכתוב.