אריה ניר

ואוו אני כל כך חלוק עם עצמי לגבי הספר הזה. הספר הזה מציג את עצמו כספר YA, אבל אז מגיעה הכתיבה של קולפר שפשוט לא מתבגרת עם הוקראים שלו. ב"ארץ האגדות" עוד היה הגיון בכתיבה המעט ילדותית, בפירוט היתר, אבל כאן הקהל כבר לחלוטין בוגר יותר וזה מעיק. מאוד. מהצד השני, הספר אמנם YA, וכן - כמו שהמחבר ציין בהערת המחבר - הנוער של היום חשוף לכל הדברים האלו בלי קשר לאם הם בספר או לא, היו בספר הזה טיפה יותר מידי התנסויות שלדעתי הוצגו כלגיטימיות, והן לא. התרגום גם הציק לי מאוד. יש הבדל בין לעשות התאמות בשפה לצורך התרגום לבין פשוט לקחת החלטות סגנון... יש פה מילים שתורגמו שפשוט ברור לי שבחירת המילים הייתה לא נכונה. אני כן אגיד שמבחינת אילוצי זכר נקבה התרגום כן צלח. ועכשיו אחרי הפרטים הטכניים - קצת על העלילה: אז כן יש פה ארבעה מתבגרים ובחור צעיר שיוצאים יחד למסע וברור שהם יעברו בו תמורות כאלו ואחרות. קשה לי להגיד שהספר הזה היה מהמדהימים שקראתי. יש פה התעסקות מאוד חשובה באג'נדות מסוימות, וגם ברור לחלוטין למה קולפר מקדם אותן, אבל מהצד השני הרגשתי שמאכילים אותי בכפית בלי באמת לתת לי להבין את הדברים לבד. משלב מאוד מוקדם בספר כבר ממש היה ברור לי איך הוא יסתיים, ובדיוק מאיזו סיבה (ומפאת ספוילרים לא אפרט), והוא התסיים כמעט בדיוק כמו שציפיתי. אני כן שמח שלאחת מהדמויות הסוף לא היה הולווידי, כי ברוב ספרי ה-YA יש נטייה לסוף שהוא too good to be true, ולפחות פה היה קצת ריאליזם. לסיכום - ספר חמוד, לא הרבה מעבר, ובטח לא כזה שמותיר חותם, אחלה להעביר את הזמן בסופש עייף. טריגרים: טרנספוביה הומופוביה מחלות סופניות

על הספרסאלי מילז היא כותבת מערכונים שנונה ומבריקה בתוכנית סאטירה שבועית כבר כמה וכמה שנים, אז בכל הנוגע לקריירה היא מרוצה. ואם תשאלו אותה על אהבה סאלי תגיד בפה מלא שאין לה זמן, סבלנות או אמון במושג אחרי חוויות עבר ושהכל בסדר. עד שיום אחד מגיע מנחה אורח להתארח בתוכנית שבה היא כותבת - הזמר וכוכב הפופ (החתיך) נואה ברוסטר. כמובן שכולם נכבשים מהאורח הכריזמטי. טוב, חוץ מסאלי שכאמור לא מאמינה באהבה ובטח לא בקשר בין סלבריטאים לבין נשים שלא מפורסמות כמותם. בצורה מפתיעה למדי, היא בכל זאת לא מצליחה להתנער מהתחושה המוזרה שיש לה כלפי נואה - אולי זו משיכה, אבל סאלי יודעת שהחיים הם לא תסריט רומנטי ואין סיכוי שמשהו יקרה ביניהם. מה חשבתי במהלך הקריאהאני אתחיל דווקא בשורה התחתונה: מדובר בקומדיה רומנטית שעל פניו יש בה כל מה שצריך ומקובל בדרך כלל בז'אנר ובסופו של יום אני אסכם שנהניתי מהחוויה הכוללת, אם כי הייתי מבולבל כמעט מתחילת הספר עד סופו. העלילה לא מבזבזת זמן ומיד אחרי ההיכרות עם סאלי ונואה נוצר קשר כלשהו - אמנם מדובר בסלואו ברן (מיד ארחיב על זה) אבל כמו כל קומדיה רומנטית, ברור מאוד לאן הרוח נושבת וההתפתחות של הקשר הרומנטי מספקת למדי. מצד שני בכל הנוגע להתפתחות, הרגשתי שקראתי ספר נוסף בין ההתחלה והסוף, קצת כאילו סיטנפלד רצתה לכתוב עלילה רומנטית אבל להתמקד בהרבה נושאים ומסרים בדרך. זה משהו שהיה נוכח המון לאורך הקריאה והשפיע גם בגזרה הרומנטית. אז, סלואו ברן. זה אומר שלוקח זמן למערכת היחסים להתבשל, או יותר נכון לומר שהיא מסתיימת לפני שהיא מתחילה כמה וכמה פעמים, קצת שונה מסיפורים רומנטיים אחרים שיצא לי לקרוא האמת. אני לא בטוח מה אני חושב על הדרך לשם אם כי בהחלט יצאתי די מרוצה מהקשר הרומנטי (מה שאמור לקרות), אבל בכל זאת - לשיקולכם. הדמות של סאלי אנושית מאוד בעיניי, זה לא אומר שתמיד התחברתי אליה או הסכמתי איתה, אבל היו בה לא מעט צדדים שהדגישו מורכבויות, מה שנתן לה עומק. נואה לעומתה, פשוט.. מושלם מדי, בהיעדר מילה אחרת. יכול להיות שזה בלט לי יותר דווקא בגלל שסאלי כן הייתה קצת מורכבת יותר, אבל היא כנראה היחידה שזכתה לזה, כי שאר הדמויות לא באמת מפותחות מעבר לנדרש. דבר נוסף שקצת בלבל אותי בתחילת הקריאה: חלוקת הספר, יש שלושה חלקים שכל אחד מהם לא מורכב מפרקים אלא בסגנון שונה בכל חלק. יש איזו הפרדה מסוימת בין קטעי סיפור אבל אישית לקח לי זמן להתמודד עם הרצף הארוך של ההתרחשויות. כבר הזכרתי שיש בספר כל מה שצריך בקומדיה רומנטית, אבל אני חושב שמה שמאוד העיב על אותם מרכיבים היה שהסופרת דחפה המון אג'נדות ומסרים פוליטיים - זה התבטא בעקיצות על דמויות פוליטיות או לחילופין סימון וי על כל צ'קליסט אפשרי בנוגע לגיוון מגדר/זהויות. בנוסף, הכתיבה אמנם קלילה ומשעשעת אבל ההומור עצמו היה לי גס ורדוד מדי, שלא תמיד לצורך. טריגרים ותכנים רגישים סמים, מוות, קללות ושפה גסה. מיניות - נשיקות ומזמוזים בעיקר, כמה סצנות מיטה שלא מפורטות יותר מדי. לסיכוםאני חושב שבסך הכל ולמרות הדברים שהפריעו לי, "קומדיה רומנטית" היה קריאה קלילה וזורמת בשביל ספר בז'אנר. הוא כנראה יתאים יותר לחובבי קומדיות רומנטיות שקצת יוצאות מהמסגרת. בכל מקרה אני חושב שהוא נחמד, פשוט עם הרבה יותר פוטנציאל שלא מומש - וזה כבר עניין סובייקטיבי לחלוטין. 333 עמודים | תרגום: יעל מוסרי | מאי 2026 תודה שקראתם:)

אדלייד גיבורת הספר עד שייגמר האוויר שכתבה ג'נבייב וילר, היא אמריקאית בת עשרים ושש החיה בלונדון, אחרי שהגיעה אליה כסטודנטית. היא פוגשת את רורי — גבר יפה כמו נסיך דיסני, שנראה מושלם על הנייר והוא באמת מקסים, עד שכבר לא... הרומן שנוצר ביניהם הוא סיפור על מה שאנחנו עושות לעצמנו כשאנחנו אוהבות יותר מדי ופחות נאהבות בחזרה. מה שתפס אותי מייד היה שהספר כתוב בגוף שלישי, וזה נדיר היום. רוב סיפורי הרומנטיקה מגיעים בגוף ראשון, עמוק בתוך הראש של הגיבורה. אבל בסיפור הזה יש מספר יודע כול, שגם מכניס הערות מנחות לתודעת הקורא, קצת כמו הקריין של "מישהו לאכול איתו", אם צפיתם, וזה לא מקרי. אדלייד היא חמודה ורגשנית ומשקיענית והכול עם כל הלב, ויש לה היסטוריה של פגיעה מינית בתיכון, והחלמה ממנה, וגם אחות עם רקע נפשי, כך שאולי גוף שלישי הוא הדרך היחידה לספר את הסיפור שלה בלי לטבוע בתוכו לחלוטין. רורי, לעומת זאת, פחות ברור. למרות שהוא מקסים, ומסודר בחייו, הוא נעלם מעת עת בלי הסבר משכנע, הוא מגיב בקוצר רוח ולא לפי הציפיות של אדלייד. וציפיתי שיתגלה משהו שיסביר את זה, אבל יצאתי מהסיפור עם הסבר שלא מחמיא לו, ואני אתן לכם לפענח לבד. לא רוצה לגלות. הכריכה מבטיחה ספר על בריאות נפשית, ובמשך רוב הקריאה תהיתי איפה זה בדיוק. הנושא נוכח ברקע ברמזים, ולרגעים קטנים, ושוב ממש בסוף הסיפור ושופך אור על הכול. בגלל הכריכה ציפיתי שהנושא הזה יקבל יותר משקל בסיפור. אז מראש אומרת לכם, שזה לא סיפור על בריאות הנפש, זה סיפור על מערכת יחסים כאילו רגילה אבל בעצם רעילה, ועל ההשלכות האקוטיות שיש להתנהלות כזאת, על הנפשות הפועלות. לסיכום, עד שייגמר האוויר הוא ספר שנשאר איתי כי הוא מרגיש ריאליסטי. אדלייד היא דמות מקסימה, הייתי רוצה חברה כזאת, ונראה לי שהרבה יוכלו להזדהות איתה. זה ספר לחבק. אגב, באנגליל, שם הספר הוא אדלייד, ואני חושבת שזה הולם אותו יותר מהתרגום. אם כי אני מבינה למה נתנו לו את השם הזה.