ציפור מאיר
5סוּפה בת עשרים, גרה ב׳אבריים׳, מושב שהוא חור לא ציורי במיוחד, וחיה עם אליס, אימא שלה. אימא שמגינה עליה כל כך עד כדי כך שלא נותנת לה עתיד. או הווה. או חיים בכלל. סוּפה אוהבת לכתוב, לדמיין, לצייר את קורותיה בתוך כדי שהם קורים. והיא כותבת את הספר ׳חייהם של האנשים הצבעוניים׳ שבו היא כותבת טיפוסים על בסיס שכניה הטיפוסיים גם ככה, כדי ליצור עניין בשיעמום האין־סופי . וזו גם הדרך שלה לברוח מהחיים־לא־חיים שאליס מאפשרת לה. הצל של סופה הוא אליס, וכך גם הקול הפנימי שלה. סופה מוטבעת באליס האוהבת והדואגת שכולאת אותה בכלא משעמם במיוחד, ברוטינה של פשטות ועליבות שסוּפה מוצאת דרך להפוך לכתב יד מרתק. התיאורים שלה עוברים דרך העיניים של אליס, דרך הפה של אליס, ומעטות הפעמים שבהן זו סופה שמדברת, ולא אליס מתוך גרונה של סופה. כשמֵירון מגיע למושב רוח חדשה מגיעה איתו, שינויים שאליס לא אוהבת, שינויים שסוּפה זקוקה להם ואף מתאהבת בהם. סופה היא נערה שקטה שלא מחפשת צרות. אבל היא כן מחפשת מפלט מאליס, כל מפלט, גם אם הוא המפלט הראשון שנגלה לעיניה – הגבר הנאה והעשיר ש׳פולש׳ אל העיירה ומכניס אליה ראוותנות, סטייל וניקיון. ההתאהבות בו מביאה לעוד שינויים, ולאחריהם לעוד כמה, עד שעולמה מתנפץ עליה. האנשים הצבעוניים הופכים לשקופים והטיפוסים כבר לא מעניינים את סופה והתשוקה הגדולה שלה הופכת לאויב הגדול של חייה. הספר כתוב בלשון מדבר עבר, וכתוב כיומנה של סוּפה, עם טוויסט מהנה, אף שצפוי. שפת הספר משקפת את חייה של סופה. הכתיבה מאפשרת חדירה פנימה לתוך ראשה של סופה, והכתיבה בלשון עבר נותנת אפקט של מכתב לחבר טוב: סופה היא החברה הטובה של הקורא, היא מדברת אליו בשפתה, בביטוייה הייחודיים, וגם משקרת לו בכך שהיא הופכת את חייה למעניינים בשבילו, הופכת את העליבות לצבעוניות ואת הפשטות והכליאה לציניות פיוטית חדה כתער. הציניות של סוּפה שזורה בספר בדיוק כמו שהצבעוניות – שהיא מעתירה על האנשים העלובים סביבה כדי לא לשקוע בעליבות איתם – שזורה בחייה. לפעמים הציניות של סופה מופנית כלפי אליס, לפעמים כלפי דבריה של אליס, לפעמים כלפי כל העולם מעיניה של אליס ולפעמים, פעמים נדירות, זו סופה. סופה שהיא לא אליס, שמעוניינת להיות לא אליס, שרואה את חייה ללא אליס, אך גם מזלזלת בפנטזיה על חיים בלעדיה. ההטבעה של סופה באליס כתובה היטב, ואפשר לראות איך במקום אהבה הדדית, צד אחד חונק והצד השני נחנק. אפשר לראות איך אליס מצליחה לשבות את סופה בשם האימהות והאהבה, וכמה האהבה הזו היא הרסנית. ואפשר לזהות את המרדנות של סופה ואת הציניות שלה שנובעות מתוך הקשר הלא בריא הזה, ומאחוריהן נמצאת כמות אדירה של כאב על שאין לה חיים, וטינה כלפי אליס. אך ככל שחייה של סופה נעשים באמת מעניינים, ככה הציניות שלה פוחתת והספר כבר לא מצחיק והופך לרציני, כי ככל שיש לסופה עניין במתרחש סביבה, ככה היא לא צריכה להסתכל סביב ולצבוע את חוסר העניין במילים שנונות ובצבעים עזים. וכשהעולם מתמוטט עליה ומתנפץ לה בַּפַּנים, הכתיבה כבר נחווית כדיכאון. ובסוף גם כתקווה מחודשת. הסוף הטוב, אם תשאלו אותי, לא באמת סוף טוב, אלא התחלה של עוד סיבוב בלופּ של חייה של סופה. הסוף הוא עוד פורענות בפני עצמה, אף שסוּפה לא רואה זאת כך. יש טעויות לשון פה ושם, בעיקר עם הפועל ׳מהווה׳ הארור שאיכשהו נדחף לפינות לא לו. אבל שפת הספר עשירה ויפהפייה' עברית שהייתי רוצה בעוד ספרים. והחסרונות היחידים בעלילה, אם ממש מחפשים, הם המטוס והזרקור. הפְּנִייה למבטם של המטוס והזרקור היא מעין בריחה, ניסיון להראות איך סופה יוצאת מהסיטואציה ורואה אותה מבחוץ, אבל אני חושבת שאם היו מפחיתים מהם מעט, האלמנט היה מצליח יותר. ׳סופה של אליס׳ היא אחת היצירות שהכי נטמעו בי. אני מרגישה שסופה העניקה לי מתנה פיוטית מרהיבה של ייאוש ותקווה שמעורבים זה בזה ושזורים בשפתה השנונה. של פורענות שמתוארת בה כדמות נשית בפני עצמה, ושל עליבותם של שקרים, של כוח הרס של רצון להגן ולשלוט בחיי אהוב ושל ניסיון לחיות גם כשאין חיים. אף שזו קריאה שנייה לגמתי אותו והוא זרם לי כמו תזמורת כלי מיתר בכל הגדלים והמנעדים בהרמוניה מזוקקת שמעבירה בגוף את התווים של התמימות, של הכיעור הרב שיש בעולם, של האמונה שיש טוב, של ההיסחפות אחריו, של סערת ההתבגרות ושל סטירת המציאות הגדולה. ושל הכאב שבא בעקבותיה. כמה כאב. הסיפור מצמרר, העלילה שזורה היטב ומסתיימת בדוק של תקווה. ממליצה לקרוא! --- עריכה: נועה מנהיים הוצאה: כנרת זמורה דביר
