מהדורה שניה 2017 "תודה לך אבא על הרגע הזה. פתאום הרגשתי שאתה אוהב אותי, פתאום ידעתי שלא כל העולם נגדי." כבת בכורה בביתי, אחת משישה ילדים, הייתה לי ילדות בוגרת. הוטלו עלי חובות רבים, אך מעולם לא התרעמתי, הייתי מה שנקרא "יורמית". מאחר והרגשתי שאמי לא אוהבת אותי ורק כועסת ומענישה השתדלתי להיות תמיד ילדה טובה ולעשות כל מה שנצטוויתי, אבל מעולם לא זכיתי לקבל ממנה מחמאות אלא תמיד רק טענות. השנים חלפו. הפכתי לבעלת משפחה משלי. משפחה מדהימה, ילדים מצוינים ונכדים עוד יותר מהממים. תהליך גידולם היה נפלא ומעצים עבורי ואני מאמינה שהרבה מן הילדות שקע בי ונבט נביטה חיובית ומפתיעה. החלטתי לכתוב את הספר כדי לחלוק את זכרונותי בעיקר עם בני משפחתי. ניסיתי להיות מדויקת ככל יכולתי. כל הכתוב זכרונותי שלי הם, ואינני מתחיבת לדיוק, שהרי ודאי שלא הייתי אוביקטיבית. מצאתי לשמחתי ציטוט שבא לעזרתי: "ככל שאנו מרבים להיזכר בארוע מסוים אנו מעוותים אותו יותר" (חיים שפירא, "אהבה", עמ' 22). וכל המוסיף גורע.