אתגר קרת

צינורות/ אתגר קרת, הוצאת עם עובד בתור אחת שבין היתר כותבת גם סיפורים קצרים, אני מתביישת לספר שזו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של אומן הסיפור הקצר הישראלי, אתגר קרת. אם כבר לקרוא אתגר קרת אז אני מניחה שהזמן הטוב ביותר זה רחוק מהארץ ועם קצת אשמה על המרחק הזה. למה? כי זה ספר שחובט בישראליות שלו ובאופן שהפתיע אותי (כי עד כה קראתי סיפורים קצרים שלו באופן רנדומלי ולא הכרתי את יצירתו לעומק) גם ספר שהוא מאוד מאוד מאוד אלים. צינורות, ספרו הראשון שפורסם ב1992 כשהייתי רק בת 11 ואפילו עוד לא קיבלתי מחזור, מדמם מגעגועים לעבר, מאהבה לניצולי שואה, מקשרים רומנטיים הרוסים ומשנאת הבריונות המיוצגת הן בפרחחים של שכונת הילדות והן בשירות הצבאי. באופן הגיוני למדי, חלק מהסיפורים נגעו בי יותר וחלק פחות. אציין שחלק מהם גם הרגיזו אותי מספיק כדי לרצות להשליך מעלי את הספר, אבל הבורות של חוסר ההכרות עם היצירה החזירה אותי לתלם עם כמה קללות פנים לבביות נגד גברים לבנים אשכנזים ושילכו לעזאזל. לא אעבור על כל 56 הסיפורים אבל אתייחס לאלו שבלטו לי, למשל, הסיפור "צפירה" שלהבנתי נלמד לבגרות – סיפור מקסים על נער שלא מנסה להיות גיבור גדול אלא אנושי מול בכי של ניצול שואה נשכח מעין ועומד לחטוף על זה מכות. צפירה, כמו "טרמינל" מביא מבט נוגע ללב, אהבה ונאמנות לניצול שנובעים ממקום פנימי של כבוד, חיבה ואנושיות מול מציאות ישראלית בריונית וחסרת רגש, כזאת שממוקדת בעצמה, אינה יודעת או שלא אכפת לה מול אותם ניצולים. הבריונות הזאת מיוצגת בסיפורים: "לא בני אדם", מפלצת שש בש", "הבן של ראש המוסד", "תשעים" ועוד. שני הראשונים ברשימה הזאת כמעט גרמו לי לעזוב את הספר בגלל הייצוג הברור של המזרחי האלים מול האשכנזי עדין הנפש. אז נכון, זה נכתב ב92 ואולי היום הוא לא היה כותב ככה (?) ונכון, אם יש פה חלקים אוטוביוגרפיים אז אולי הם מבוססים מציאות ובכל זאת, לספרות יש תפקיד חשוב בייצוגים וכתמנייה גאה, עייפתי. להגנתו (לא שהוא צריך הגנה) גם דמויות אחרות שעדתן אינה בהכרח ברורה כמו החברים בכיתה של הדמות הראשית שאנחנו פוגשים בכמה סיפורים (או החיילים איתם הדמות משרתת) נוהגים בבריונות. המציאות הישראלית, הסכסוף הישראלי פלסטיני והמבט הדואלי על ערבים בישראל (למשל "ארקדי חילוה נוסע בקו חמש" מול "ערבי עם שפם" שמחד מצדיק חשש מערבים באוטובוס מול הגחכה של חשש זה) בולטים מאוד בהרבה מהסיפורים הקצרים כמו גם הגחכה עד הזרה של דמות החייל בסיפור "שסק" או "סיור ממונע". הסיפורים הללו נוטפים ביקורתיות בצורה יצירתית ועצובה. הלוואי ויכולתי להתבונן בהם במרחק כעל תקופה היסטורית, אבל אנחנו עדיין בתוך כל זה... הסיפורים הללו היוו עבורי החלק המחבר ביני ובין המצב למרות המרחק. הכאב, מוטיב חוזר ומניע עלילה, מתבטא בהרבה מהסיפורים ונע בין הבלתי נסבל לפנטסטי מה שיפה מאוד בעיני כי כשיש כאב שאי אפשר לתאר יותר במילים רגילות הגלישה הזאת, שאינה מוזרה לדמויות ונתפסת כהגיונית ביותר מייצגת את המוכר בצורה אחרת. בין הבולטים בהן גלישה פנטסטית זו הם בהופעת הגמדים ב"שוני", מציאות מופרכת ב"עבור 19.99 ש"ח בלבד", מפגש עם המוות ב"גוליבר באיסלנדית", הגנה/פגיעה עצמית ב"ניילון" והסיפור האהוב עלי בכל הספר כיחידה נפרדת ומדבר על זוגיות, אהבה ונאמנות: "דבק מטורף". בספר עוד סיפורים קצרים שלא התייחסתי אליהם אבל אזכיר לפחות עוד שניים שמאוד אהבתי: "חיוך המוות של הנס" שמספר על הפחד מזרים והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו ואולי הם בעצם אמת...? ו"צבעים עליזים" שאין לי מה לומר, הוא פשוט מעולה. תקראו. ואני הולכת להקדיש פסקה שלמה לדמות האהובה עלי בספר, כנאמר לעיל, חלק מהדמויות חוזרות על עצמן לאורך הספר והמפגש איתם נעים, אנחנו כבר מכירים אותם! וזו הפתעה נחמדה בקובץ סיפורים קצרים. אחת מהדמויות הללו היא כוכי, המככב כשמו (כוכבה?!) בשלושה סיפורים קצרים המפוזרים לאורך הספר וזאת לאחר שכבר בסיפור הראשון הוא מת. הדמות שלו פטפטנית ומקסימה ומשוגעת שרודפת את המחבר ואותנו ופורצת את גבולות הסיפור והמחבר מוכרח לנסות ולאלף אותה. היא זו שאולי מכתירה את אתגר קרת בצורה המוצדקת ביותר ככותב פוסטמודרני והומוריסטי. בתוך אסופת סיפורים עצובה, אלימה, נוגעת ללב וביקורתית, כוכי עם השגעונות שלו הצליח להעלות אצלי חיוך ובשל כך זכה באופן מיידי באהבתי לנצח. אני בעד ספר שלם של כוכי. ויפה שעה אחת קודם.