הלוואי והיה פה נורמלי

הלוואי והיה פה נורמלי הוא ספר שירה לא מתנצל, על המלחמה הזאת, לא על 67 , לא על 73. על חרבות ברזל. שירים על המדים המאובקים והחיים הנורמליים שנעצרו. ספר שמעז לשאול- למה בני עשרים צריכים להיות היסטוריה? ומבקש בסך הכל שתישבר ציפורן במקום שיישבר הלב. כתבתי את המילים האלו בתוך עמדות, מתחת לשמיכות דקות, עם פנס בחדר בחושך במקום לישון את השעתיים שיש לי, וברגעים שבהם הרגשתי שהמדים והאחריות פשוט כבדים לי מדי. לא ניסיתי לכתוב יפה, פשוט ניסיתי לא לקרוס. בספר הזה אני מניחה הכל על השולחן כמו שהוא: את הדיסוננס של להיות אישה בתוך נעל חי"ר ומדים טקטים, את הרגעים שבהם סידרתי גבות ועשיתי צמות בדרך להלוויה רק כדי להרגיש משהו אחר, ואת השקט שנשאר בחדר כשהצוות מתפרק. אני כותבת על השחיקה שלא מדברים עליה, על הגוף שלי שזוכר דברים שהראש מנסה למחוק, על להגיד בבית "הכל בסדר" כדי לא להסביר, ובעיקר על הגעגוע לדבר הזה שפעם קראנו לו "נורמלי". הספר הזה הוא בשבילכן ובשבילכם – לכל מי שהרגיש פעם שהמציאות שלו התפרקה למיליון רסיסים ולא מצא את המילים לאסוף אותם. למשפחות שמחכות בבית ולא מבינות למה חזרנו אחרת, לכל מי שצריך לדעת שזה בסדר לא להיות "גיבור.ה" כל הזמן, ולכל מי שמעז להסתכל לרגש בלבן של העיניים. בשביל אלו שלא מדברים בנסיעות הביתה, שמתחבאים מאחורי אוזניות, סיגריה והומור שחור כדי לא להראות שהידיים רועדות. אלו שמבינים שגבורה היא לפעמים פשוט היכולת להמשיך לתפקד כשהלב כבר מזמן יצא מאיפוס. כתבתי את מה שכולנו מרגישים בתוך הזוגיות הרעילה עם המלחמה בשפה פשוטה, ולא מתנצלת.