יום שישי האחרון זמן קצר לפני כניסת השבת, כולם בקדחת העשייה של ההכנות האחרונות לפני שבת. אני מסיים את השיחה השבועית עם אמא שלי: "-גוט שאבעס, גוט שאבעס... -דיברתי עם כולם? -כן אמא, כולם כבר דיברו איתך עכשיו. להתראות!" ניתוק. כמה שניות חולפות. מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון. "-כן, שלום מה נשמע? כן כן, הנה כולם יאמרו עכשיו ברמקול גוט שאבעס. - גוט שאבע----ס -גוט שאבעס -יופי להתראות" ניתוק. כמה שניות חולפות. מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון. "-כן, כולם כבר אמרו גוט שאבעס, יופי. גוט שאבעס, גוט שאבעס..." לא. לאמא שלי אין דמנציה. היא חווה בלבול ושכחה לעיתים קרובות. יש תקופות שזה הרבה יותר חמור, ויש תקופות שכמעט אפשר לשכוח מהשכחה. בדקנו לא פעם, האפשרות לאלצהיימר נשללה. לא שאנחנו ממש יודעים מה כן גורם לזה ואיך בדיוק להתמודד עם זה. התפקוד הפיזי שלה גם מאוד מאוד מוגבל. יודע לפעמים עליות, אבל בעיקר מורדות. ואבא שלי, בגילו המתקדם הפך להיות עקר בית שמבשל ומנקה, פיליפיני שסועד את אשתו, מלווה רפואי, ועוד כמה תפקידים שגם צעיר ממנו לא ממש יכול למלא. *** כשקראתי על ספר הביכורים של איתן יניב - "בית האחווה" - מיד ידעתי שארצה לקרוא אותו ושמחתי לקבל אותו לסקירה. איתן בן ה-78 מגולל בספרו עלילה שרבים מפרטיה נשענים על ניסיון חייו. היא מסופרת מנקודת המבט של "עמי". כמוהו גם עמי למד ולימד כלכלה. וכמוהו, כך גם גיבור הספר נאלץ להתמודד עם מחלת הדמנציה שהשתלטה על אשתו האהובה והכניסה לו תחתיה מישהי אחרת, מישהי שלא מכירה אותו, ואולי גרוע מזה, הוא לא מכיר אותה, את האגוצנטריות המרוכזת והאגרסיביות המפחידה שהופיעו משום מקום. עלילת הספר מתרחשת בעיקר בין כתלי המוסד הסיעודי "בית שטרן". מתרחשים שם דברים ממש מעניינים, התפתחויות שלא חשבתם עליהם לפני שהתחלתם לעלעל בין דפי הספר. יש שם רגעים כואבים, לצד רגעים מרגשים וסוחטי דמעה, יחד עם הרבה מאוד רגעי תקווה. אני הגעתי לספר מתוך ציפייה לקרוא ולהכיר יותר לעומק את חוויות ההתמודדות עם אישה דמנטית, לכן התאכזבתי מעט בתחילת הספר, כאשר גיליתי כי מתוך בחירה מאוד נבונה ומובנת, הסופר בחר קודם לקרב אותנו אל הדמות שאבדה, אל האישה שהייתה פעם, לתת לנו הצצה לקשר האוהב והעמוק שנרקם ביניהם. כך שמצאתי את עצמי מדשדש כביכול בחוויות העבר שלהם. בהמשך התברר לי עד כמה כל סיפור ואנקדוטה חושבו בקפידה. לא היה אקדח שהונח איפשהו במערכה הראשונה שלא ירה באחת המערכות בהמשך. האמת היא שבהמשך נסחפתי עם העלילה והדמויות. גם אם החלק של ההתמודדות הסיזיפית מול השיטיון לא תפס מקום משמעותי כפי שקיוויתי – הדמויות המרתקות, רגעי הקסם הרבים והעלילה המשובחת פיצו על כך בהחלט. נכון, היו רגעים מסוימים שחשבתי על העלילה שהיא מדי סכרינית. הדברים הסתדרו כל הזמן באופן מופלא ומהיר, הלוואי שפרומיל מזה היה נראה כך בחיים האמיתיים. אבל לאור המרירות והאפילה שסובבים את הנושא המרכזי של הספר, גם הסכריניות הזו לא מרגישה מתוקה מדי. איתן מצליח לשלב את העלילה באופן כל כך טבעי בחוויותיו האמיתיות מהחיים, עד שקשה ואפילו בלתי אפשרי לדעת מה מהפרטים לקוח מחייו, ומה הגיע רק כתפאורה לעלילת הספר. את הלב הענק שלו, את תבונתו ואת מזגו הטוב מרגישים מכל מילה ומכל שורה בספר. היה תענוג לקרוא את הספר, לאחוז בידם של אלו שידם הרפתה מאחיזת המציאות, וזו הייתה גם זכות גדולה להכיר את האיש דרך מילותיו.

אני מוצא את עצמי אומר לעצמי בתוך השקט והחשכה: "זהו לא עוד. בבוקר אני בודק בתי אבות. אני מבין שאין לי שום יכולת להמשיך לטפל באשתי. עשיתי זאת כמה וכמה שנים, הגעתי לאפיסת כוחות, פיזית ונפשית". על הספר: הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עמי. לאחר מעל 50 שנות נישואים, הוא מוצא את עצמו בלית ברירה נאלץ להוציא מהבית את רעייתו רחלי. כבר בתחילת הסיפור אנו עדים להחלטה שלו, שלוותה בלא מעט התלבטות. כמו כן, אנו נחשפים לקשיים ולמאמצים איתם הוא התמודד ושהביאו אותו לבחור לנהוג כך. המעבר לבית שטרן מביא למפנה חד בחיי הזוג. לפתע, עמי מוצא לעצמו שעות פנאי רבות ומחליט לנצל אותן. עם זאת, הוא נשאר נאמן לאשתו ומגיע כל יום בשעת הצהריים לבקרה. בשל רגישותו הרבה לאחר, עמי מתוודע לאנשים אחרים הנמצאים במצב דומה לשלו. הוא מחליט לנצל את נסיונו הרב ולסייע לאחרים. אנשים רבים מעריכים אותו מאוד ושומעים לעצותיו. בבואו לבית שטרן הוא מקדיש תשומת לב למטפלים, למטופלים ולמבקרים אותם. ככל שעובר הזמן נוצרים קשרים איכותיים בין כולם. בשל כך, בית שטרן משתנה מקצה לקצה. עמי מוצא את עצמו מעורב אישית בבית שטרן ואף הופך להיות דמות משמעותית בו. עם זאת, קורים גם דברים פחות נעימים: מות מטופל, סכסוך קשה של מטופלת עם משפחה של מטופל אחר, המנהל מתחלף, רופא המוסד פורש לפנסיה. כיצד ישפיעו כל אלה על עמי ורחלי ועל התנהלות בית שטרן? מתוך עמקי ליבו, בעין רגישה, לב אוהב ואיכפתי המחבר כותב על נושא כואב: הטיפול בקשישים היקרים לנו, הקושי, ההתמודדות ודרכי הפתרון האפשריים. לא במקרה בחר מחבר הספר את השם "בית האחווה" ולא "בית אבות", הדבר מראה על בחירה ערכית, רגשית וסמלית. אחווה מדגישה קשרים ושותפות. הדיירים אינם חולים זקנים אלא שותפים לחיים. הכתיבה הנפלאה של מחבר הספר ישירה, כנה ונוגעת. הוא אינו מייפה את המציאות הקשה אך במקביל הוא מצליח לתת לנו תקווה, חמלה ואנושיות. הספר מומלץ בחום לכל מי שמטפלים באנשים מבוגרים או למחפשים סיפור אנושי ומרגש. בנימה אישית, הספר נקרא תוך מספר שעות. חשתי הזדהות ואמפטיה כלפי עמי ורעייתו. הספר פתח בפניי צוהר לעולם אחר. לא עוד מטופלים אלא בני אדם התלויים באחר ועם זאת הם עדיין מודעים ורגישים לסביבתם. הספר מבוסס על חוויותיו האישיות של מחבר הספר ולאחר סיום הקריאה, אני ממליצה לכם לקרוא את הראיון המספר על כך. הוצאת ינאי | קטיגוריה: פרוזה מקורית |318 עמודים