"של מי זה?" "בוב דילן." "באמת?" "כן." "לא ידעתי." "הקשבת פעם למילים?" שאל אותו ירום. "לא ממש, זה על מישהו מסומם שהולך למות או משהו והוא כבר רואה ת’דלתות של גן עדן, לא?" ירום צחק, "לא, לא. האמת היא שהוא מדבר על איש חוק שמרגיש שהוא כבר לא יכול לאכוף אותו." ירום לחץ על כפתור והשיר החל להתנגן שוב. "אתה מבין? נהיה חשוך מכדי לראות. יש עננה שחורה שיורדת. אלה ייסורי מצפון על העוולות שמותר לו כביכול לעשות בשם החוק. הוא מרגיש שהוא חוטא מול המצפון האישי שלו למען מטרה נעלה ונשגב." אודי מעולם לא התעמק במילות השיר של בוב דילן. הוא לא חשב על תג שהוסר או על ענן שחור וארוך. אודי גם לא התעניין בצבא ומפקדים או בסיכות וסמלים. הוא רק רצה לטוס ולהוכיח עד כמה הוא טוב. ירום חשב הרבה על משמעויות חבויות שמסתתרות בין שורות של שירים, בין סעיפיו של תדריך מודיעין, בין הידיעות במהדורת חדשות. בין מילים של אנשים. הוא קיווה שאלה יעזרו לו לצלוח תקופה של המתנה וגעגועים. אולם כשהערכות המודיעין הפכו למציאות של לחימה בוערת, שני החברים נדרשו לפעול ונקראו שוב ושוב לתא הטייס, נשלחו לפגוע ולהרוס על מנת להגן. אודי וירום ביצעו את משימותיהם במלואן, הם תמרנו את מטוסיהם בין ירי טילים ופגיעה במטרות, אך במקביל, היה עליהם ללמוד לתמרן בין חברות לאהבה, בין פקודות להיגיון, בין מותר לאסור.