ערב סוכות 2021, שעת אחר צהריים רדומה ואני מתכנן לצאת לאימון רכיבת שטח על ה״פיל הכחול״, האופנוע שלי, ימאהה 250f אנדורו שרכשתי במיוחד בכדי להתחרות במרוצי-שטח ולקראת מרוץ בו התכוונתי להתחרות בעוד מספר חודשים. דקות מאוחר יותר, לא יותר מחצי שעה ואני מוצא את עצמי שוכב על השביל הלבן, שביל ״המוביל״ בנקודה שבין בורגתה לגן יאשיה והפיל עליי, כן התרסקנו. חילוץ בעזרת חברים, אמבולנס, מיון ובהמשך ניתוח והרבה פיזיותרפיה אבל הברך מרוסקת והרבה כבר לא ניתן לעשות, בטח שלא ממש לרוץ. אבל החיים ממשיכים קדימה ולחשוב על ריצה, להתגעגע, את זה אפשר תמיד כי ככה זה בחיים, שלי, שלכם. אנחנו יכולים לחשוב ולהתגעגע למשהו שהוא חלק בלתי נפרד מהיישות שלנו ולדעת לפעמים לקבל שנותרו אולי רק געגועים אבל עוד חיים שלמים. דובי מילר(57) נשוי לענת ואבא ליותם, אביתר ואבישג ותמיד יש גם את ג׳ק. מאמן מנטלי לספורטאים, ספורטאי סיבולת, נווט ראלי וכותב הספר ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ וכעת את הספר הזה ויש עוד בדרך. איש של צעדים ומילים. הספר הזה מספר על החיים שהתהפכו, השתנו וכיצד ממשיכים קדימה לחיות תוך געגועים והשלמה, כיצד אדם ממציא את עצמו מחדש, מתאים עצמו למציאות. ניפגש בשבילים.