ספרו של דוב בלום־יזדי מציג תהליך מרתק שבו המשחק הופך מכלי תרפויטי לפרדיגמה טיפולית מחודשת. המחבר בונה מערכת אפיונים תיאורטיים רקונסטרוקטיבים שמתרחשים בעקבות סדרת ניתוחים; כל אחת משלושת חטיבות הספר – כוח, זהות וחירות – מסתיימת במערך הגדרות מחודשות של המשחק הטיפולי, וכך, בד בבד נרקמת לאיטה הפרדיגמה של הלִילַה, אשר פירושה בסנסקריט משחק האלים, ובהשאלה – תהליך מתמשך של יצירה. הקושי שמחבר הספר מעלה הוא הימצאותו של פער בין הצהרות תיאורטיות של אנליטיקאים לבין הקליניקה שלהם, כלומר העדר קשר הכרחי בין השתיים. הניסיון להבין את מהות הפער וכיצד הוא נוצר אינו מעיד על כוונותיהם "הרעות" של האנליטיקאים אלא על תפיסה רדוקציונית של המשחק לכדי כלי טיפולי. אי לכך המחבר שואל מה ניתן ללמוד מהידע של תפיסות דרמטורגיות – מתחומים כמו היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה – על מושגי הכוח, החירות והזהות שבמשחק הטיפולי. בהתאם לכך, תיאוריות פסיכואנליטיות מובאות בצד תיאוריות אשר אותן מכנה המחבר "דרמטורגיות־תרבותיות", מתוך מגמה להרחיב ולהעשיר את הידע על המשחק בטיפול. הספר עוסק בהגדרה מחודשת של סוגיות כוח, חרות וזהות בשדה המשחק הטיפולי באמצעות מערכת השוואות בין-תחומית. המחבר טוען שכל עוד המשחק יצטמצם לכדי כלי תרפויטי, השימוש בו יהיה דכאני, אולם כאשר המשחק ייתפס כקונספט טיפולי, השימוש בו יאפשר חירות. הפתרון המוצע הוא חילוץ המשחק ממקומו המוגבל ככלי ומיקומו מחדש כפרדיגמה יוצרת בטיפול, בבחינת מרחב הכרתי שבו המטופל מחלץ ידע הדרוש לריפויו. לאורך הספר "פרדיגמת הלִילַה" קורמת עור וגידים לכדי מערכת משחקית כוללת של הנחות שמורכבת מניסיון שנצבר, תבניות, אמונות, דפוסים, פרשנות ודרכי חשיבה, אשר כמכלול משפיעים על תפיסת המציאות של הסובייקט המשחק. דוב בלום-יזדי הוא דרמה־תרפיסט וקרימינולוג קליני; בוגר פסיכותרפיה גוף־נפש־רוח; מלווה רוחני של אנשים הנוטים למות; מכהן כראש החוג ל־MA בפסיכודרמה ודרמה-תרפיה לגברים חרדים באוניברסיטת חיפה; מדריך בכיר ומומחה תחום במשרד החינוך; חבר במועצה העליונה של איגוד המטפלים באומנויות; נציג בפדרציה האירופאית של חטיבת הדרמה ופעיל שלום.