לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה. מור נשפה לכיוון הספל שלה, הרימה את כפות הרגליים על הכיסא, חיבקה את הרגליים ועטפה אותן בחולצת טריקו שלי. קווצת שיער זהוב שהתנתקה מהקליפס התפזרה לה על הפנים, וגם אותה הזיזה בנשיפה קלה בלי להשתמש בידיים. היא חייכה אליי ואני חשבתי: היא הורסת לי את החולצה, והגמישות שלה מחרמנת אותי, ואני חייב לרוקן את המאפרה. ואז מור שאלה למה אני מחזיק את היד על החזה. אמרתי לה שכואב לי. הוא מהנדס בניין צעיר בזוגיות פושרת וארוכה שלכאורה "מחזיקה מעמד" אך מתחת לפני השטח רוחש אי־נחת בלתי נסבל. הלב שלו כואב מאז מלחמת לבנון השנייה או מאז שהבטיח לנמרוד שיראו ביחד את הגמר של הישרדות. ערב אחד האי־נחת מתפרץ ומציף, ואז מצלצל הטלפון וקוראים לו למילואים בעזה. מבחינתו זוהי טיסת חילוץ מאזור אסון אל מקום אחר, בטוח יותר. תיאור המילואים בעזה אחרי שבעה באוקטובר הוא גם ריאליסטי וגם דימוי לחיים של בני 40-30 בעת הזו בארץ הזו. הראל חמו כותב על חברוּת וקנאה, על אינטימיות ובדידות ועל צלקות ממלחמת לבנון השנייה, מהבית וממסעות החיים. גיבור הרומן לכוד בשטח הסְפר שבין הבורגנות לחופש, בין הנאמנות למדינה לתחושת ייאוש, בין שייכות לתלישות. העברית של הראל חמו יחפה ועסיסית, והוא כותב ברגישות גדולה לניואנסים ומתוך נקודת מבט מיוחדת במינה של חייל נאמן, עייף, רגיש ועצוב. זה לא ספר מלחמה. זה ספר אהבה וכאב, והוא יפה ונבון, נוגה ומצחיק.