"מה עכשיו? אני אגיד לבעז שאבא לא מרגיש טוב? שאבא צריך לרדת? אחרי כל הנאומים על להתגבר ולא לוותר? אידיוט. לא בגלל שהבאתי אותו לכאן, אלא בגלל שחשבתי שאני יודע מה זה אומר להתגבר על הגוף. בעז יודע את זה כל יום, ואילו אני רק תייר במציאות שלו." במשך שנים רבות ביקש נעם שפירא לאמץ את המודל של אביו החזק ולהיות הוא הגבר החזק והבטוח, אבא יודע-כול שמוביל אחריו את ילדיו. עולמו הישן נמדד בקילומטרים, ביכולות ניווט, בשירות ביחידה מובחרת, בחוסן ותיק שיניים, בהישגים ובטיפוס מתמיד במעלה הסולם הקלאסי של "יותר מהר, יותר גבוה, יותר רחוק יותר חזק". אבל אז נולד בעז, בנו בכורו. בעז, שנושא עימו תסמונת נדירה המגבילה את יכולתו לתפקד וללכת, מאלץ את נעם לבחון מחדש את האבות שלו, ולשאול את עצמו שוב מהי באמת גבריות, ואיך נמדד החוסן דווקא כשאין רגליים. במסע משפחתי, שמתחיל בחדר הלידה וממשיך בטיול אתונות ברמת הגולן ובטיפוס משותף אל פסגות האנאפורנה שבנ, ונתחם ומגלים את האנשים ומעיזים להגדיר מחדש את תחומי הנפש של אב לבניו. "אבא של בעז החיים לומד ללכת" הוא חשבון נפש גלוי-לב, שמתחיל בחדרי טיפול וקבלות עם קשיי פיזיותרפיה וערימות בירוקרטיה, ומסתיים בשינוי עמוק של המסלול. זה סיפור על השברים שמתגלים כשמפסיקים לרוץ, על החברים שיש להם לצידך דווקא אשי חולשה, על חברה שיודעת לשלֵב את מי מהם, ועל אהבת-אב שאינה תלויה בדבר. זה סיפורו של כל מי שמרגיש שהמרוץ ההישגי משכיח ממנו את מי שלא יכול לרוץ, של כל הורה לילד מיוחד, ושל כל הורה שיודע שילדיו – בין אם הם נושאים עימם מגבלה ובין אם לא – הם המורים הגדולים ביותר שלו. נעם שפירא הוא הנדסאי ואיש חינוך, סגן-אלוף ומפקד יחידה מסווגת במילואים. מתגורר בקיבוץ מירב עם אשתו סגליה, אבא של בעז, כרמי, אלומה, גיל והלל.