אל הנער הזה התפללתי

מנהל המחלקה נאנח קלות, וסוף-סוף אמר :"יכול להיות שיש לבן שנולד לך תסמונת דאון. אנחנו עדיין לא בטוחים, אבל יש סימנים מסוימים שמראים שיש סיכוי לכך." הדברים נאמרו לאט ובזהירות מודגשת. "אני יודע," עניתי כשחיוך על פניי, "ראיתי מיד כשהוא נולד שיש לנו תינוק מיוחד עם תסמונת דאון." פניהם היו נבוכות. החלפנו תפקידים, חשבתי לעצמי. מנהל המחלקה ניסה שוב להסביר את מה שכביכול לא קלטתי. "שוב – אנחנו לא בטוחים, ואנחנו צריכים לעשות בדיקות. זה לוקח מעט זמן, אבל על פי הסימנים…" "אני מבין," שיסעתי את הסבריו. "יש לנו ילד עם תסמונת דאון, וזה בסדר גמור, אנחנו שמחים וטוב לנו עם זה." נחוניה, אח תאום למוריה, נולד לאחר שנים ארוכות של ציפייה. נחוניה נולד עם תסמונת דאון, אך עובדה זו לא פגעה ולו כזית באושרנו. למען האמת, אנחנו מרגישים שזכינו בילד מיוחד, שהגיע לעולם כשהוא נושא בשורה של אהבה ושמחה. בגיל שבעה חודשים חלה נחוניה בתסמונת ווסט – מחלה קשה הפוגעת בתפקודי המוח וסיכויי ההחלמה המלאה ממנה נמוכים מאוד. שוב החלטנו להתמקד אך ורק בטוב, וליווינו את המאבק במחלה במטען עצום של שמחה ואהבה, בהם עטפנו את בננו. למרבה הפלא וכנגד הסיכויים, בתוך שנה הוא החלים לגמרי. לאחר מספר חודשים של הפוגה נקראנו בשנית למלחמה חזיתית על חייו של נחוניה. הפעם הייתה זו מחלת הלוקמיה. אך גם בשעות הקשות, במהלך טיפולי הכימותרפיה הקשים אותם עבר נחוניה, המבטים שלנו היו מכוונים למקום אחד בלבד – אל אותה נקודת אור המלווה אותנו לכל אורך הדרך. ההחלטה לכתוב את הספר גמלה בלבו של שלמה ביושבו ליד מיטת חוליו של בנו, מתוך רצון לשתף אחרים בהתמודדות שלו ושל משפחתו עם האירועים המכוננים שהחיים זימנו להם. זהו סיפור של הכלה, אהבה ושמחה בטוב, גם כאשר הוא כמעט בלתי נראה. סיפור של התמודדות עם קושי, כשהמחר אינו ידוע. ומעל לכל, זהו סיפור על אמונה – בראש ובראשונה אמונה באל, ובה בעת אמונה בכוח הפנימי של כל אחד מאתנו לבחור לראות את הטוב גם כשהכול נראה חשוך מסביב.