הייתה זו דרכו של אלוהים להשכיח את צערו של האדם בצער חדש. אנאל בת החמש עשרה, נואשת, מוכת רעב וצמא, צונחת לרגלי תלולית חול במדבר. דגל שבט יהודה המתנוסס במרחק כבר אינו נראה כמעט מבעד למערבולות האבק, אך מה שמעיק באמת על לבה, הוא סוד אפל ונורא שהיא לא תגלה לאיש. כבת לשפחה מצרייה, אפילו היושב במרומים לא יוכל להגשים את חלומה להינשא לפרח כהונה המיועד לשמש בקודש הקודשים של בני ישראל במדבר. גורלה שנחרץ מראש, והמסע המייגע בין מצריים לכנען, מעלים בה הרהורים קשים שאינם נותנים לה מנוח. הרי לא היו אלה הניסים והנפלאות שחולל הבורא, לא התגלויותיו האלוהיות, ולא חוקי המוסר, אשר שמרו עליה שלא תסטה מדרך הישר, אלא רק עונשיו הנוראיים של הבורא עשו זאת במקומם.