בעיות יסוד בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל (1859-1938) מבוסס על סדרת הרצאות שנמסרה על ידי הוסרל במהלך החורף של השנים 1910-11. חיבור זה נחשב למבוא המוצלח והנגיש ביותר שהוסרל כתב להגותו הפנומנולוגית, שכן קהל היעד המקורי שלו היה סטודנטים, והוא נמנע מהעומס המושגי והטכני המאפיין לעיתים את כתביו. בצעדים הדרגתיים מוליך הוסרל את הקורא מהעמדה היומיומית, שבה מקבלים את העולם וקיומו כמובנים מאליהם, אל עבר העמדה הפנומנולוגית המבקשת לכונן מדע אבסולוטי של מהות. העולם ומושאיו משמשים עבור הוסרל אינדקס לחשיפת הרבדים הסמויים של הפנייה התודעתית לעבר מושאים, לתיאור זרם המודעות כמאוחד ושלם, ולנקיטות העמדה הסובייקטיביות. רבים מהרעיונות המופיעים בהרצאות מהווים חוליית קישור חשובה בין פריצת הדרך של הוסרל ב"מחקרים לוגיים" לבין הניסוח המלא של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית ב"אידאות I". כאן הוסרל מעמיק בניתוח המבנים היסודיים של חווית העולם הסובב, תוך שהוא משרטט הבחנה מכרעת בין הגוף כאובייקט פיזי לבין הגוף כ"בשר חי". כמו כן, הוא נותן דגש מיוחד לשאלת הבין-סובייקטיביות, לאופן שבו ה"אני" מתנסה בתודעות אחרות באמצעות אקט של אמפתיה, ולתיאום בין ריבוי הסובייקטים המרכיבים את עולם הניסיון המשותף. כחלק מביסוס המתודה הוסרל מציג את הרעיונות של אפוכה ורדוקציה, גם בהקשר של בין-סובייקטיביות, תוך שהוא מתמודד עם התנגדויות אפשריות כגון סוליפסיזם. בנוסף לכך הוא עוסק בטווח הידע הפנומנולוגי, ברעיון של טרנסצנדנציה באימננציה, ומבחין בין מדע פנומנולוגי לתחומים מדעיים ופילוסופיים אחרים. מהדורה זו של בעיות יסוד בפנומנולוגיה מנגישה טקסט מכונן המדגים את המאמץ הפילוסופי הבלתי מתפשר של הוסרל להשגת בהירות פנימית ומבט פנומנולוגי מעמיק. הגותו הפנומנולוגית של הוסרל השפיעה בין השאר על היידגר, סארטר ומרלו-פונטי. שמאי זינגר (1935-2024) תרגם את הספר יחד עם עמי גרינפלד, אשר כתב הקדמה רחבת היקף ומעמיקה להגותו של הוסרל.