שמשון הוא הסוער, הצבעוני והמרתק בין גיבורי התנ"ך. סיפורו שופע פעילות ודרמה, זיקוקים סיפוריים ורגשות קיצוניים, עם שלוש־מאות שועלים קשורים זנב־אל-זנב ובוערים, אריה משוסע במו ידיים, נשים בוגדות, התאבדות מרהיבה. ועם זאת שמשון הוא אדם בודד, מעונה, שביר ופגיע, המשועבד למשימה שהטיל עליו האל, אך מצליח להסתבך פעם אחר פעם בקטטות פרטיות עם פלשתים, בעודו נמשך רק אל פלשתיות. כוחו הפיזי המפתיע וממדיו הענקיים הם הקללה שלו. יצריו קורעים אותו לגזרים, ולעומתם יש בו דחף לביטוי אישי, ונחישות לשמור לעצמו את סודו יחד עם צורך נואש בנפש אחת שלפניה יוכל להתגלות. כזה הוא שמשון של גרוסמן, דמות שסיפורה הוא סיפור־אופי של אדם הנאבק בגורלו.גרוסמן אינו כותב נובלה מנותקת מן התנ"ך, ואינו הולך בדרכם של המחזאים והסופרים אשר מילאו את החללים שבַּסיפור בעלילות ובהעללות כיד דמיונם והתייחסו לתנ"ך כאילו הוא מטייח ומעלים איזו אמת (כגון, שאמו של שמשון בגדה באביו עם מאהב, או שדלילה היא אשה מתייסרת). אכן שמשון שלו הוא בהיבטים רבים שמשון במבט חדש, אבל הוא נובע מכך שגרוסמן נצמד לפסוקי התנ"ך, פסוק־פסוק, ותוהה עליהם, פותח את אפשרויותיהם, מייחד להם רוב קשב ומנחש את המשתמע מהם להרגשתו, מבלי להפליג מהם למרחקים. עמידתו מול הטקסט התנ"כי היא של: ננסה לְדַמות... אפשר להוסיף ולתהות... איך אפשר להבין? אפשר להניח... ועוד מחשבה עולה... ופתרונותיו הם רק בגדר "אולי", "אפשר גם כמדומה", ו"ייתכן".ובדרך זו מגיע הספר פוקח־העיניים של גרוסמן לשרטוט לא־צפוי של שמשון כאדם בעל סגנון ונטייה של אמן, שעד סוף חייו מוסיף להיות כמין ילד זר, עדין־נפש בסתר.