עד 23 בינואר 2020 היה עופר דקל אחד מעשרה מיליון תושבי ווהאן, עיר שרוב העולם לא שמע עליה כלל. אבל בצהרי היום ההוא השתנו חייו. בפייסבוק שלו, בדף בשם "עופר סין", הוא כתב: "העיר ווהאן, שבה אני חי כבר עשר שנים, נסגרה, ולא ניתן לצאת ממנה עד הודעה חדשה או עד מציאת פתרון לווירוס החדש בסין. התושבים ממעטים לצאת מהבתים. אלה שיוצאים, בעיקר לסידורים דחופים ולקניית מזון, מסתובבים עם מסכות על הפנים. בחנויות יש תורים ארוכים מאוד. מלאי המסכות נגמר. אנחנו בסדר. אעדכן בהמשך". במשך שנה שלמה, שנת הקורונה שהפכה על פיו את העולם, כתב עופר דקל יומן אישי ואינטימי, שמזמין את עוקביו הרבים להיכנס אל חייו עם ננה, אשתו הסינית, ושני ילדיהם הקטנים, בעודם נצורים בביתם כמעט שלושה חודשים, וגם לחיים הסוערים שאחרי. בספר הביכורים שלו, שנולד בזמן מגפה, מצליח עופר דקל להשמיע קול ייחודי, היודע למצוא גם בתוך האימה והקושי את האור ואת התקווה. יומן הקורונה שלו הוא מבט ישראלי חצוף, מצחיק, אנושי מאוד ואוהב אדם, על סין, אנשיה ומשפחתו — בתקופת מבחן ומשבר, ולא רק. הוא אינו מסתיר את הפחד, את הכאב, את הבדלי התרבויות בתוך המשפחה הישראלית־סינית שלו, אבל רואה גם את הסולידריות, את הפשטות ואת הגורל שמחבר בין כולם. ומבעד לעיניים שלו אי אפשר שלא להתאהב. בכולם.

עד 23 בינואר 2020 היה עופר דקל אחד מעשרה מיליון תושבי ווהאן, עיר שרוב העולם לא שמע עליה כלל. אבל בצהרי היום ההוא השתנו חייו. בפייסבוק שלו, בדף בשם "עופר סין", הוא כתב: "העיר ווהאן, שבה אני חי כבר עשר שנים, נסגרה, ולא ניתן לצאת ממנה עד הודעה חדשה או עד מציאת פתרון לווירוס החדש בסין. התושבים ממעטים לצאת מהבתים. אלה שיוצאים, בעיקר לסידורים דחופים ולקניית מזון, מסתובבים עם מסכות על הפנים. בחנויות יש תורים ארוכים מאוד. מלאי המסכות נגמר. אנחנו בסדר. אעדכן בהמשך". במשך שנה שלמה, שנת הקורונה שהפכה על פיו את העולם, כתב עופר דקל יומן אישי ואינטימי, שמזמין את עוקביו הרבים להיכנס אל חייו עם ננה, אשתו הסינית, ושני ילדיהם הקטנים, בעודם נצורים בביתם כמעט שלושה חודשים, וגם לחיים הסוערים שאחרי. בספר הביכורים שלו, שנולד בזמן מגפה, מצליח עופר דקל להשמיע קול ייחודי, היודע למצוא גם בתוך האימה והקושי את האור ואת התקווה. יומן הקורונה שלו הוא מבט ישראלי חצוף, מצחיק, אנושי מאוד ואוהב אדם, על סין, אנשיה ומשפחתו — בתקופת מבחן ומשבר, ולא רק. הוא אינו מסתיר את הפחד, את הכאב, את הבדלי התרבויות בתוך המשפחה הישראלית־סינית שלו, אבל רואה גם את הסולידריות, את הפשטות ואת הגורל שמחבר בין כולם. ומבעד לעיניים שלו אי אפשר שלא להתאהב. בכולם.