עכשיו, בבגרותי, באות השנים ועוטפות, ודומה כי אין שליטה על הנץ הזיכרונות. בימי ילדותי לא היו לנו מצלמות, אך התמונות מרצדות במוחי כאותן גלויות נוף ששולח אליי עברי מן המקום ההוא, שפעם הייתי בו ילד ונותר כמו תמונות שמישהו מעמיד מולי ללא סדר ולעי תים די במפתיע, כדי שאוכל לראות את הילד ההואשהייתי אני.וְאֵיךְ לֹא יָדַעְתָּ כִּיכָּל אֲשֶׁר רָאִיתָוְכָל אֲשֶׁר אָמַרְתָּוְכָל אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אִישׁלֹא דִּבֵּר וְלֹאלָחַשׁ עַל אָזְנְךָ לֵאמֹרכִּי אֵלֶּה הֵם חַיֶּיךָ